 אדולף אייכמן שירת באס.אס בשנת 1942 (משמאל) והועמד למשפט בישראל בשנת 1961 (מימין) בגין תפקידו המרכזי ברצח מיליוני יהודים. (מקור התמונה: ויקישיתוף) |
אחד הביטויים הנודעים לשמצה - והשקריים - שנולדו מתוך משפטו של אדולף אייכמן בגין התפקיד החשוב שמילא בשואה היה מה שחנה ארנדט כינתה "הבנאליות של הרוע", שמשמעותו גם האנשים שחוללו את הזוועות הנוראות ביותר יכולים להיראות אפרוריים. בשנת 1961 נשלחה ארנדט לסקר את משפט אייכמן בירושלים, אולם על פי גורמים מאותה תקופה, היא נכחה לעיתים רחוקות בבית המשפט. היא הגיעה לירושלים לאחר שהחליטה מראש כי אייכמן בפרט ופושעי מלחמה אחרים שחוללו את זוועות השואה בכלל היו פונקציונרים רגילים וחסרי ייחוד. היא סיקרה את המשפט עם אג'נדה. היא לא הייתה צריכה לצפות ולהאזין לאייכמן, מפני שזה היה עלול לערער את התזה שלה. במקום זאת היא כתבה מאמר כוזב שבו בנתה קריקטורה פשטנית של אחד הפושעים המרכזיים ביותר בשואה.
אני משתמש בכוונה במילה כוזב, מפני שנראה כי ארנדט ידעה זאת טוב יותר מאחרים. אחד מתומכיו המרכזיים של היטלר היה מרטין היידגר, אולי הפילוסוף המשפיע ביותר בתקופתו. ארנדט הייתה הסטודנטית והמאהבת שלו. לאחר המלחמה היא ניסתה באופן נואש לשקם אותו. הוא לא היה בנאלי כלל. גם לא גרינג, גבלס, הימלר והרופאים ועורכי הדין הרבים שעמדו למשפט בנירנברג. גם לא הסטודנטים באוניברסיטאות שהתחילו בשריפת ספרים יהודים וסיימו בשריפת ילדים יהודים. בין הפושעים האחראים לזוועות השואה - החל מהאנשים שארגנו אותה בברלין וכלה במי שהוציא אותה לפועל במחנות ההשמדה ושדות הקטל - נמנו כמה מהצעירים והצעירות המבריקים בגרמניה. רבים עזבו את האוניברסיטה כדי לקחת חלק ב"פתרון הסופי", ולאחר מכן חזרו למשרות יוקרתיות בכירות בגרמניה שלאחר המלחמה.
אדולף אייכמן לא היה בנאלי כלל, כפי שעולה מעיון ברישומי פרוטוקל המשפט. בסרט החדש "מבצע פינאלה" מגלם אותו בן קינגסלי. למרות שהסרט "מבצע פינאלה" לוקח לעצמו חירויות לפי מיטב המסורת ההוליוודית - רומן בין רופאה נאה אשר במציאות היה גבר והגיבור הישראלי של הסרט - דיוקנו הבדיוני של אייכמן כפי שמגלם אותו בן קינגסלי ריאליסטי הרבה יותר מהדיווח הלא בדיוני לכאורה של ארנדט.
הפרופסור המנוח טלפורד טיילור - שהיה מורי, המנטור שלי, עמיתי וחברי - היה התובע הראשי במשפטי נירנברג הנוספים. גם הוא הוזמן לסקר את משפט אייכמן. הוא הזמין אותי לשמש בתור העוזר והמתרגם שלו, אולם אני נבחרתי באותה עת לעורך הראשי של כתב העת Yale Law Journal ולא יכולתי לקבל את הצעתו - החלטה שאני מצטער עליה עד היום. כאשר חזר, הוא סיפר לי על המשפט מנקודת ראותו, שהיתה שונה מאוד מזו של חנה ארנדט. היכן שהיא ראתה בנאליות, הוא ראה תכנון מחושב, מניפולציה ופיקחות. מאפיינים אלו מופיעים בצורה ברורה הרבה יותר בסרט מאשר במאמרה הלוקה מאוד בחסר של חנה ארנדט. בסרט, אנו רואים אדם מניפולטיבי ופיקח ביותר שמיטיב לקרוא אנשים ורוצה לנצל את אבחנותיו הפסיכולוגיות לטובתו.
אין זה כך בספרה של חנה ארנדט "אייכמן בירושלים - דו"ח על הבנאליות של הרוע", המאמץ היחיד מצד גרמנים לייחס בנאליות ובורות לפושעי השואה. בספרו עטור הפרסים של ברנהרד שלינק "נער קריאה", שהפך לסרט שזכה לשבחי הביקורת בכיכובה של קייט וינסלט, אישה שהשתתפה באופן פעיל ברצח המוני יהודים מוצגת כאישה שנבוכה בשל היותה אנאלפביתית. הקוראים והצופים מקבלים את הרושם כי היא דוגמה אופיינית יותר לפושעים פשוטים מאשר לאס. אס. והאיינזצגרופן.
העיוות המכוון של ההיסטוריה של השואה - בין אם על ידי הכחשה, המעטה בערך, השוואות לא הוגנות או תיאורים כוזבים של הפושעים - הוא חטא מוסרי וספרותי. ארנדט חטאה בכך שהשתמשה באג'נדה האידאולוגית שלה כדי להציג דעה לפיה מדובר ברוע רגיל, והעדיפה אותה על פני האמת. ישנן חוסר אמיתות גם ב"מבצע פינאלה" אבל הן שונות באופיין ולא במידתן. חלק מהסצנות הדרמטיות והמרדפים מאולצים, אבל מה כבר אפשר לצפות מהוליווד? מה שחשוב הוא שאייכמן מוצג כאדם מורכב ורב פנים, כפי ששייקספיר הציג את יאגו, ליידי מקבת ורבים מהנבלים האחרים - לא כבנאלים אלא כגאוני הרוע.
למען זיכרון העבר של קורבנות השואה, וכן למען המאמצים העתידיים למנוע הישנותו של רצח עם, חשוב שלא נלקה בפשטנות יתר כוזבת מבחינה היסטורית המונעת על ידי אידאולוגיה כמו ב"הבנאליות של הרוע". הביטוי השקרי והמסוכן "הבנאליות של הרוע" צריך להימחק מדפי ההיסטוריה ואוצר המילים של השואה ומשפט אייכמן, פן נחפש בעתיד בנאליות ונחמיץ את פיקחותם של מי שיחזרו על פשעי אייכמן.
אלן מ. דרשוביץ הוא פרופסור אמריטוס של הקתדרה ע"ש פליקס פרנקפורטר בבית הספר למשפטים של הרווארד ומחבר הספר The Case Against Impeaching Trump בהוצאת Skyhorse שיצא לאור בשנת 2018.