 מג'יד רפיזאדה נואם בקונגרס האמריקני ב -7 בדצמבר 2017. (מקור התמונה: Valter Schleder/Wikimedia Commons) |
כאשר קיבלתי מכתב ממטיף שיעי הפועל בבריטניה, לא הופתעתי במיוחד. בשנים האחרונות הגיעו אליי מכתבים דומים ממוסלמים קיצוניים מכל רחבי העולם, וזאת בנוסף למכתבים שקיבלתי מליברלים מערביים, סוציאליסטים ועוד. בכל פעם שאני פותח מכתב כזה, אני מכין את עצמי לביקורת חריפה בנוגע למחקר שערכתי על דת האסלאם – דתי שלי עצמי. כצפוי, גם במקרה הזה המכתב נפתח בהצעה מוכרת: "הפסק להביע ביקורת על הדת שלך".
המטיף השיעי המשיך לתמוך בהוראה הזאת עם הבטחה שאם אכן אפסיק לבקר את האסלאם, הרי שאמצעי התקשורת במערב יראו אותי בעין יפה יותר וכך אזכה לתמיכה רבה בחוגים פרוגרסיביים. כל הטוב הזה ייפול בחלקי אם רק איישר קו איתם. איש הדת אף הוסיף כי אם אפסיק להביע ביקורת, הדבר יעזור לי למצוא "אפשרויות מקצועיות טובות יותר" לקידום הקריירה שלי כחוקר.
אז מה בדיוק אני אומר שמרגיז כל כך את השמאל? ראשית, בניגוד לרבים אחרים במערב אני מסרב לחפש הצדקות עבור האסלאם הקיצוני. אני לא מסכים להעלים עין, בשם "רב-תרבותיות" או "סובלנות", מהתוצאות הקשות אליהן הובילה אותה קיצוניות דתית. יש דברים ששום אדם שפוי לא יכול לסבול, ולא משנה מה הנסיבות.
מנגד, המסר שאותו הסנגורים של האסלאם מנסים להעביר הוא ברור: הצגת האסלאם כדת נדיבה וטובת לב, ועל ידי כך לטאטא מתחת לשטיח כל הפשעים שנעשו בשמה. כל מי שחורג מהשורה הזאת מוקצה מיד כמצורע.
אני מבין למה רבים כל כך מעמיתיי נכנעו מול הלחץ הזה, ובאמת הייתי רוצה להיות מסוגל להצטרף לשורת האפולוגטים המקצועיים. דרכי בחיים הייתה ודאי קלה הרבה יותר אם רק הייתי מאמץ את העמדה הפוליטית הזאת ובוחר בתועלת אישית על פני האמת.
למרבה הצער, גיליתי שזה בלתי אפשרי עבורי להשתלב בזרם המרכזי של חוקרי האסלאם במערב. הזיכרונות מהדברים שראיתי – בנוסף לזוועות שמממשיכות להתרחש מדי יום – ממשיכים לרדוף אותי, והם אלה שדוחפים אותי להמשיך ולהשמיע את קולם של חסרי הקול.
המטרה שלי מעולם לא הייתה להתחבב על אנשים במערב או להשיג רווחים אישיים. מטרתי הייתה תמיד אחת: לעצור את הסבל שחוו בני עמי מידי משטרים אסלאמים רודניים וחסרי רחמים.
נולדתי וגדלתי בחברות שהיו ברובן מוסלמיות, הן שיעיות והן סוניות, וביליתי שנים רבות מחיי גם בעולם הערבי וגם בעולם הפרסי. החוויות שעברו על משפחתי ועל אנשים אחרים סביבנו, הן אלה שהביאו אותי למסקנה הבלתי נמנעת בדבר הסכנה שבשלטון השריעה – הדין האסלאמי המסדיר את כל תחומי החיים והחברה.
כפי שתיארתי בספריי, משימתי בחיים הפכה להיות הסברה של הבעיות הנובעות מכך, בתקווה לעזור לקדם רפורמות חשובות בתוך דת האסלאם. המגמה לפירוש מחדש של האסלאם היא עמדה שמקובלת כיום לא רק אצלי, אלא גם בקרב מוסלמים בולטים כמו נשיא מצרים א-סיסי, ד"ר זהדי ג'אסר, או פרופ' סלים מנסור.
מה שהמגנים על האסלאם במערב חייבים להבין זה שאני, ואחרים כמוני, לא מוכנים למכור את נשמתנו לשטן כדי לזכות באהדה או רווחים. ישנם ערכים, כמו זכויות האישה הנרמסות בגסות בעולם הערבי, שהם חשובים הרבה יותר מאשר אינטרסים אישיים.
נקודה חשובה נוספת שיש להבין היא הפירוש למעשה של המושג "המערב". נראה כי כאשר אנשים כמו אותו מטיף שיעי כותבים לי כי "המערב" יקבל אותי יותר אם אפסיק לבקר את האסלאם, הם לא מתכוונים לכל האנשים בעולם המערבי אלא למוסדות או אמצעי תקשורת מסוימים בשמאל הפוליטי, שעסוקים בהפצת אידיאולוגיה במקום לדווח על עובדות. אותם מוסדות אקדמיים או כלי תקשורת מציגים נושאים כמו האסלאם הקיצוני בדרך שהם היו רוצים לראות אותם, במקום לבדוק את הראיות. לרוע המזל, רבים מהם שולטים כיום בשיח המערבי.
כאשר הגעתי לראשונה לארצות הברית כתלמיד מחקר בזמן ממשל אובמה, ראיתי מקרוב כיצד אנשים הנחשבים לאינטלקטואלים גדולים המעודדים מחשבה ביקורתית והטלת ספק בכל דבר, פשוט מסרבים לשמוע ולקבל אפילו בדל של ביקורת על האסלאם.
בזמן שלא הייתם להם בעיה עם ביקורת קשה על דתות אחרות כמו הנצרות והיהדות, היחס לאסלאם היה תמיד סלחני ומלטף. עבורם זה היה בסדר לבקר את הדתות של עצמם, אבל לי היה אסור לבקר את הדת שלי. מדוע הם לא מכילים את אותם הכללים שחלים על כל הדתות האחרות גם על האסלאם? הצביעות שלהם התגלתה במהרה, והיא הייתה מהממת בעוצמתה ובכשלים ההגיוניים הרבים מספור שהכילה
במדינות כמו איראן וסוריה בהן גדלתי, אדם יכול להיות מושלך לכלא או אפילו לאבד את חייו בשל הבעת דעה שלילית או ביקורת על דת האסלאם. אנשים שניסו לקדם רעיונות של רפורמה דתית עמדו לעתים קרובות בפני השלכות קשות מאוד.
לכאורה, המקום הבטוח עבור אלה שרוצים לשנות את האסלאם אמור היה להיות במדינות המערב, אלו שמנהיגיהן מתפארים כל העת בערכים של חירות וחופש הביטוי. גם אני חשבתי שבארצות הברית הנאורה אוכל לבטא את דעותיי באופן חופשי וללא חשש. אם לא כאן אז היכן?
במקום זאת, גיליתי דמיון רב בין המערב למזרח בכל הנוגע להשתקת הביקורת על האסלאם. ההבדל היחיד הוא שרודני המחשבה במערב משתמשים בשיטות מתוחכמות יותר. במקום לאיים עליך או על משפחתך באופן פיזי, הרבה יותר קל פשוט לצייר כל אחד שמביע ביקורת, אפילו ביקורת בונה, כחשוד מיידי ב"אסלאמופוביה".
הבעיה העיקרית בשיטת ההשתקה הזאת היא שככל שאתה מנסה להסתיר או להתעלם מביקורת בונה על האסלאם, כך יהיה קשה יותר לבצע רפורמות אמיתיות. בכך למעשה אתה משמר את שלטון הקיצוניים ועושה את החיים שלהם קלים הרבה יותר.
מדי יום מתבצעות ברחבי העולם שלל זוועות בשם האסלאם, אך במערב הנאור עדיין מעדיפים את גישת הפוליטקלי קורקט המגנה בעוז על האסלאם במקום לתמוך באלה המנסים לתקן אותו ולמנוע את הזוועות. התעלמות מהמעשים האלה רק מחזקת את אותם מוסלמים קיצוניים חורשי רעה, ומשעבדת את שאר המוסלמים לאכזריות שלהם.
אם במערב אכן קיימים עוד ערכים כמו חופש הביטוי, כפי שאינטלקטואלים מערביים אוהבים לטעון, אז יש להחיל אותם גם על דיון חופשי ופתוח בנוגע לאסלאם. במיוחד כאשר מדובר בקולות המגיעים מאנשים שחוו על בשרים את אימי משטר השריעה.
הסיבה שבגינה אני מבקר את המרכיבים הקיצוניים בדת שלי היא לא שנאה, אלא רצון להגן על אלה הסובלים ממנה. לא משנה כמה איומים מרומזים או הבטחות לרווח אישי אמשיך לקבל בדואר, אני מסרב לעצום את עיניי כפי שרבים כל כך במערב עושים ומסרב להחביא את האמת.
ד"ר מג'יד רפיזאדה הוא חוקר מדעי המדינה באוניברסיטת הרווארד, ונשיא 'המועצה האמריקנית הבינלאומית למזרח התיכון'.