 (צילום: Karim Sahib/AFP via Getty Images) |
החודש היינו עדים לצעד סמלי שהיה אולי הצעד הגדול ביותר בעשורים האחרונים לקראת שלום עולמי, כאשר הטיסה הישירה הראשונה אי פעם מישראל לאיחוד האמירויות חלפה מעל לסעודיה. אחרי מצרים ב-1979 וירדן ב-1994, האמירויות הפכו למדינה הערבית השלישית שמכוננת יחסי נורמליזציה עם ישראל תחת מה שכונה 'הסכם אברהם'.
בחודש הבא, חתן פרס נובל לשלום לשנת 2020 יוכרז באוסלו. האם הוא ילך לאחד מאדריכלי הסכם אברהם, הישג אדיר בפני עצמו וגם התפתחות משמעותית בגאופוליטיקה האזורית שתקדם את השלום בעולם כולו? אנחנו יודעים את התשובה לשאלה הזו עוד לפני שהיא עלתה, וגם אם כבר חלף תאריך המועמדות לשנה הזו אני לא מצפה שזה יקרה בשנה הבאה.
יתכן מוחמד בן זאיד, נסיך הכתר של אבו דאבי, תפס את עיניהם של הבוחרים בוועדת הנובל, אך לרוע מזלו השותפים שלו בהסכם ההיסטורי הם הנשיא האמריקני דונלד טראמפ וראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו – שתי דמויות מתועבות בקרב האנשים הנכונים וקהל השמאל שהם מבקשים להרשים. בהשוואה לאופן בו מנהיגים אלה נתפסים בקרב השמאל הקיצוני ששולט בשיח ה"שלום" העולמי, כל הישגיהם הדיפלומטיים לא משנים דבר.
זהות המנהיגים מאחורי ההסכם הבטיחה גם את קבלת הפנים הצוננת לה זכה השלום במרבית התקשורת האמריקנית והעולמית, זו הקרובה יותר לאיראן, טורקיה וקטאר מאשר לאלו שבאמת שואפים לשלום וזכויות אדם במזרח התיכון. "האנשים בזירה", אם לשאול מושג מפי נשיא ארה"ב לשעבר טדי רוזוולט.
למרות כל זאת, מערכת היחסים המתפתחת בין ישראל לאמירויות חשובה לפחות כמו הסכם השלום בין ישראל למצרים שהוביל ובצדק לפרס נובל לשלום למנחם בגין ואנואר סאדאת. היא סוללת את הדרך לצעדים נוספים קדימה, עם אפשרויות לנורמליזציה דומה בין ישראל למדינות אחרות באזור כמו בחריין, עומאן, סודן מרוקו ואפילו סעודיה. באמירויות ודאי לא היו פועלים ללא ברכת הסעודים, וגם אם עדיין אינה מהדהדת בפומבי, הדעה בריאד ידועה. לפני מספר חודשים, במסגרת משלחת של ארגון Friends of Israel Initiative וביחד עם מומחי ביטחון לאומי מן העולם, שמעתי ממקור ראשון כיצד הסעודים פתוחים לאפשרות של התקרבות עתידית לישראל.
מאחורי החולות הגיאופוליטיים הנודדים במזרח התיכון נמצאים גם יתרונות כלכליים כאשר הזדמנויות למסחר וטכנולוגיה הופכות לממשיות יותר, ועבור מדינות המפרץ גם נחוצות יותר. במשמעות הרחבה יותר נמצא האיום העולה לאזור כולו מצד איראן, ובמידה פחותה יותר מצד טורקיה. מרבית המדינות הערביות רואות אינטרס משותף עם ישראל מול האייתוללות מטהרן והתוקפנות האימפריאלית שלהם בלבנון, סוריה, עיראק ותימן, ויחד עם השאיפה הגרעינית התמידית.
באופן בלתי-מודע, הנשיא לשעבר אובמה דווקא עזר לקרב בין ישראל לערבים בזכות מאמציו להעביר את ההגמוניה במזרח התיכון לידי איראן, ובמיוחד בעזרת הסכם הגרעין הפגום שפתח את הדלת עבור פצצה איראנית. בדרך לשם, אובמה גם שחרר סכומי כסף אדירים לטובת טהרן שעזרו לה להמשיך ולמממן את רשת שליחי הטרור ברחבי האזור. ככל הנראה, ועדת הנובל הייתה מעניקה לאובמה את פרס השלום על ההסכם ההרסני הזה, אם לא הייתה מזדרזת להעניק לו אותו כבר עם בחירתו לנשיא ב-2009, בצעד פוליטי מובהק שנועד בעיקר להשמיץ את הנשיא היוצא בוש מאשר לכבד את חתן הפרס.
מעבר לתמריצים הכלכליים, הטכנולוגיים והביטחוניים הגלומים ביחסים המתפתחים במזרח התיכון, קרדיט גדול מגיע לאנשים שמאחורי הסכמי אברהם. תהליך שלום יעיל, במיוחד בהקשר של עוינות ארוכת-שנים, דורש חזון ובעיקר אומץ. אנחנו זוכרים היטב את סופם של שני מנהיגים אזוריים שסיכנו הכל עבור שלום וגם זכו בפרס נובל – סאדאת ויצחק רבין. מוחמד בן זאיד ונתניהו אמנם נמצאים בסיטואציות שונות מאלו של סאדאת ורבין, אך עדיין שניהם יודעים היטב שצעדים כאלה נושאים עמם סיכונים לא מבוטלים לארצם וגם להם באופן אישי.
ראש הממשלה נתניהו מקדם מזה שנים ארוכות אסטרטגיה נועזת שמטרתה להשיג יחסים קרובים יותר באזור. על פי הדיווחים, בין המאמצים החשאיים שהוא ומקורביו ניהלו היה ביקור באבו דאבי ב-2018 יחד עם ראש המוסד יוסי כהן, במהלכו נפגשו עם בן זאיד. אחד היסודות החשובים בהסכם היא ההסכמה של ישראל להקפיא את התכנית להחלת ריבונות של שטחים ביהודה ושומרון, אך אם תכנית הריבונות (בפני עצמה צעד אמיץ שסימל שינוי חשוב) לא הייתה עולה מלכתחילה, ככל הנראה שלא ניתן היה להגיע להסכם עם האמירויות. עבור נתניהו, גם הסכמה להקפאה דרשה אומץ ותשלום מחיר פוליטי משמעותי ברגע מכריע.
תכנית הריבונות נולדה בעצמה מתוך יוזמת השלום של הנשיא טראמפ המכונה 'עסקת המאה' ומנסה לעקוף את המחסומים בסכסוכים הארוכים במזרח התיכון. עשורים של "תהליך שלום" על פי התפיסות המקובלות לא הובילו לשום מקום. כבר בראשית העבודה על יוזמת טראמפ שוחחתי עם כמה ממתכנניה, והיה ברור שהם מקווים להשיג בדיוק את מה שמתרחש כעת.
הם ידעו שתוכניות השלום מן העבר נכשלו בעיקר בגלל שהעניקו להנהגה הפלסטינית זכות וטו מוחלטת לגבי כל התקדמות. לא חשוב מה אמרו באופן פומבי או בחדרי השיחות, בפועל לא הייתה למנהיגים הפלסטינים שום כוונה להגיע לפתרון שכולל מדינה יהודית ריבונית במזרח התיכון. הם דחו בכל פעם את 'פתרון שתי המדינות', כל עוד אחת מאותן מדינות הייתה אמורה להיות יהודית. לכן הם סרבו לכל פשרה ורק ניסו לשבש את התהליך בכל דרך. יוזמת טראמפ ראתה בחזונה ישראל קרובה יותר לעולם הערבי, בין השאר כדי לאלץ את הפלסטינים להסכמה עתידית. אין הבטחה לכך שהחזון הזה אכן יתגשם בטווח הארוך, אך בוודאי שיש לו סיכוי גבוה יותר מאשר חזרה שוב ושוב על אותו ניסיון כושל.
מן הסתם, קידום תוכנית כזו כולל סיכונים גדולים גם עבור ארה"ב והנשיא טראמפ, אך גם את הסיכוי לרווחים גדולים של שגשוג ושלום. מנהיגים אירופאים וגם רבים באמריקה קיבלו את ההסכם בקבלת פנים פושרת. הם פשוט לא מבינים את מה שטראמפ ואנשיו הבינו – הפרדוקס המובנה של אסטרטגיה בינלאומית. כפי שההיסטוריון אדוארד לוטוואק ניסח זאת בספרו 'The Logic of War and Peace':
"ממלכת האסטרטגיה כולה נשלטת בידי היגיון פרדוקסלי משלה, העומד מנגד להיגיון הרגיל והלינארי לפיו אנו חיים בכל שאר התחומים"
מה שהאירופאים ומתנגדים אחרים לתוכנית טראמפ לא הצליחו להבין זה שההיגיון אליו הם מורגלים רק הוביל לסכסוך אינסופי; לרבים מהם פשוט לא היה את האומץ לקבל את הפרדוקס האסטרטגי יחד עם כל הסיכונים שבו.
כמובן שוועדת פרס נובל הפוליטית לא מבינה דבר מזה, וככל הנראה גם לא רוצה להבין. במשך שנים, קבלת ההחלטות שלה הייתה מבוססת לא על תרומה ממשית לשלום אלא על תפיסת עולם גלובליסטית ומוטה לשמאל. איזו סיבה אחרת הייתה להעניק את פרס השלום לאיחוד האירופי, כאשר חברי הוועדה יודעים בבירור כי השלום נשמר ביבשת מאז 1945 דווקא בגלל הנוכחות הצבאית של נאט"ו? איזו סיבה אחרת הייתה להעניק פרס לרב-מחבלים כמו ערפאת או לשקול ברצינות את המועמדות של מחרחרי מלחמה כמו הפוליטיקאי האירי ג'רי אדאמס או המהפכן הווייטנאמי לֵה דֶק טְהוֹ? הרשימה הזו נמשכת עוד ועוד.
למזלנו, המנהיגים האמיתיים בימינו מבינים היטב את החשיבות השולית של גופים כמו ועדת הנובל או האיחוד האירופי. עם כל חשיבותם העצמית ולמרבה הצער, שני ארגונים אלה פועלים בסופו של דבר נגד השלום, נגד זכויות אדם ונגד שגשוג.
קולונל ריצ'ארד קמפ היה מפקד הכוחות הבריטיים באפגניסטן ושירת גם בעיראק, סעודיה, בבלקן ובצפון אירלנד. בעבר כיהן כראש צוות הטרור הבינלאומי בוועדת המודיעין המשולבת של בריטניה.