 שר החוץ האיראני מוחמד זריף. (צילום: Ahmad al-Rubaye/AFP via Getty Images) |
במהלך השנים האחרונות, המנהג של הזמנת שר החוץ האיראני מוחמד זריף לאירועים שונים בארה"ב הפך לטקס שנתי. כך קרה גם השנה עם הזמנתו לאירוע של 'המועצה ליחסי חוץ' (CFR) הממוקמת בניו-יורק, שעוררה סערה מיוחדת גם מחוץ לבועת מומחי המדיניות האמריקנים, העסוקים רוב הזמן במשחקי דמיון וגיוס תרומות.
מה שעורר את הסערה הייתה הוצאתו להורג בטהרן של נביד אפקרי, אלוף היאבקות פופולרי ופעיל במחאה למען הדמוקרטיה. הריגתו הכתה בהלם את הציבור ברחבי איראן, כולל אפילו כמה גורמים בממסד הח'ומיינסטי.
בינתיים בניו-יורק, אנשי ה-CFR קיבלו טלפונים רבים ומסרים בדואר האלקטרוני בדרישה לבטל את ההזמנה לזריף כחלק מהזדהות עם העם באיראן. אך בארגון סרבו לעשות זאת. במקום זאת, המנהל ריצ'רד האס, לשעבר בכיר במחלקת המדינה, פרסם הסבר בטוויטר בו כתב:
"כמו רבים אחרים גם אני מגנה את מותו של נביד אפקרי, ואני סבור כי זכויות אדם מרכיבות חלק חשוב ממדיניות החוץ האמריקנית. למרות זאת, אני מאמין כי ה-CFR קיבלה החלטה נכונה להיפגש עם שר החוץ של איראן".
הציוץ הזה מעניין כי הוא מכיל כמה רמזים לאופן בו האס ניסה להתחמק מלב הסוגיה. הוא מציג את מותו של אפקרי כחלק מהליך משפטי לכאורה, ובכך למעשה מאפשר לזריף להשמיע טענה נגדית בסגנון: "היי – גם לכם יש הוצאות להורג בחלק מהמדינות בארה"ב". אלא שהרשויות בטהרן מדברות בעצמן על מושג ה"קיסאס" (או 'עין תחת עין') של תגמול במשפט המוסלמי, בעוד סניגוריו של אפקרי מתעקשים כי לאורך כל הדרך מעולם לא דובר על גזר דין מוות.
בהמשך, האס מנסה לרכך את תדמיתו של מוחמד זריף, כאשר הוא מקפיד להציג אותו כשר החוץ של איראן ולא כשר החוץ של הרפובליקה האסלאמית. אבל החלק המעניין ביותר בתגובה הוא השימוש במונח "...למרות זאת", מכיוון שהוא מציב את מותו הטראגי של אפקרי ואת הדאגה לכאורה של CFR מזכויות אדם באותה רמת חשיבות של מתן במה לתועמלן ח'ומייניסטי מסוגו של זריף. התירוץ הוא תמיד: "...ולמרות זאת, אנחנו חייבים לשמוע גם את הצד השני".
למען הסר ספק, ב-CFR לא המציאו את מועדון ה"למרות זאת", אשר החברים בו פשוט אינם מסוגלים להבין את הפגם שבהשוואה בין עמדה מבוססת מוסרית לבין הניגוד הכוזב שלה. השימוש שעשה האס ב"למרות זאת" הוא רק התזכורת האחרונה לשורה ארוכי אנשי "למרות זאת" בהיסטוריה ובספרות.
כך למשל, בנובמבר 1938, ימים ספורים לאחר ליל הבדולח הנורא, השגריר הצרפתי בברלין רובר קולונדרה שלח דיווח על האירוע לממונים עליו בפריז בו תיאר את הפוגרום שנערך בלב אירופה, וסיכם כי "למרות זאת [néanmoins בצרפתית] אפשר להבין את הטענות הגרמניות כלפי יהודים".
אינטלקטואלים מערביים שביקרו בברית המועצות תחת שלטון סטלין אמנם הודו במרומז או בשתיקה כי אלפים נרצחו ומיליונים הורעבו למוות בידי המשטר, אך גם הם, באמצעות שימוש בקסם ה"למרות זאת", הגיעו בסופו של דבר למסקנה לפיה הכל היה עבור מטרה טובה. ביניהם היה חבר הפרלמנט הבריטי קוני זיליאקוס אשר השתמש ב"למרות זאת" ראשית כדי להצדיק את החנופה וההערצה המוגזמת לסטלין, ובהמשך, כאשר ניקיטה חרושצ'וב הוקיע את פולחן האישיות סביב הרודן המנוח, השתמש במונח נגדו. העיתונאי האמריקני אדגר סנו ראה בסין מקרוב את הברבריות של כנופיות מאו אלילו, אך על ידי שימוש ב"למרות זאת" הוא הצליח להצדיק את העובדה שהוא עצמו שימש כתועמלן קומוניסטי על אדמת ארה"ב.
העיתונאי הצרפתי ז'אן לקוטיר השתמש ב"למרות זאת" כדי להצדיק את תמיכתו בשלטון החמר רוז' בקמבודיה, כן – אותה תנועה קומוניסטית שהייתה אחראית לרצח מיליוני אזרחים. אך לדבריו, למרות כל הזוועות שחוללו, אסור היה לנו לבקר את אנשי החמר רוז' מכיוון שהם לחמו נגד האימפריאליזם האמריקני שזו כידוע מטרה נאצלת. לפני שנים רבות שאלתי את שר החוץ הגרמני דאז הנס-דיטריך גנשר מדוע העמיד פנים שהרפובליקה האסלאמית בטהרן הייתה בדיוק כמו כל משטר אחר, אולי רק קצת שובבה יותר. הוא טען בתגובה כי למרות הר הראיות שקיים על פשעי המשטר, מבחינתו אין מספיק מידע כדי לשפוט אותו.
התירוץ על הצורך לחפש "עוד מידע" הוא צידוק נוסף בו משתמשים חברי מועדון ה"למרות זאת" כדי לקדם "דו-שיח חשוב" עם משטר האייתוללות או שחקנים מוזרים אחרים בזירה הבינלאומית. גם ריצ'רד האס משתמש בו כאשר הוא טוען כי רק אם נקשיב לזריף נוכל להבין טוב יותר את מבני הכוח בתוך משטר הח'ומייניסטי.
חברים במועדון ה"למרות זאת" מדברים גם על הצורך בהבחנה בניואנסים כדי לקדם מגעים דיפלומטיים המתאפיינים תמיד במכניקה מורכבת. אבל לניואנסים יש הגיון רק אחרי שקבענו משנה כללית סדורה. במקרה האיראני, יש לבחון ראשית במבט כולל את משטר האייתוללות כדי לקבוע מדיניות ארוכת-טווח כלפיו. מכיוון שחברי מועדון ה"למרות זאת" אינם מסוגלים כלל לפתח מדיניות כזו, השיח על ניואנסים הוא עוד תירוץ לכך שהם משמשים כתיבת תהודה עבור הרודנים מטהרן.
בכל מקרה, דבריו של זריף בכנס ה-CFR חזרו על אותן טענות שקריות שהוא משמיע בפני קהלים מערביים במשך שנים, ונראה כי פעם נוספת הקהל מצדו בלע אותן בדיוק באותו תאבון.
כחלק מניסיון ההונאה, גם זריף מעולם לא הזכיר בפני שומעיו את המונח 'הרפובליקה האסלאמית' והתעלם לחלוטין מקיומו של המנהיג העליון עלי ח'אמנאי. זריף גם לא דיבר כלל על אסלאם או על אסטרטגיית ייצוא המהפכה של טהרן לכל רחבי העולם, כולל לניו-יורק בה יושב ארגון ה-CFR. על פי מוחמד זריף, המשטר האיראני הוא בכלל אוהב אדם ושלום, מקיים מערכת משפט עצמאית לחלוטין המכבדת את כל חירויות האדם, ומטרתו העליונה היא הפצת הרמוניה גלובלית.
באיראן של זריף אין בכלל אסירים פוליטיים, ותמיכתה בחיזבאללה ובחמאס היא חלק משיתוף פעולה תרבותי; איראן של זריף נוכחת בסוריה רק על תקן יועצת, וכמובן שאינה מחזיקה שום בני ערובה אמריקניים. אם יש בעיה כלשהיא במזרח התיכון, הרי שעל פי זריף היא תמיד באשמת אמריקה. כמובן, לא באשמת אמריקנים טובים כמו ג'ון קרי או ברק אובמה, אלא אנשים רעים כמו מייק פומפאו ודונלד טראמפ.
במעמקי תיבת התהודה של ארגונים כמו CFR ודומיהם, השמעת דעות ללא שום ברומטר מוסרי היא במקרה הטוב תחביב טריוויאלי, ובמקרה הרע בגידה אינטלקטואלית.
(גילוי נאות: אני עצמי הוזמנתי בעבר להופיע באירועים של ה-CFR בשתי הזדמנויות שונות, שתיהן היו על אדמת עיראק).
אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני 'קאיהן' עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון 'א-שרק אל-אווסט'.