 שלטון הטאליבן החדש נועד להיכשל, ושוב יותיר את אפגניסטן חרבה, מדממת וללא שום מבנה ממשלתי מסודר. בתמונה: סיירת טליבאן בקאבול ב -19 באוגוסט 2021. (צילום: וואקיל קוסאר/AFP via Getty Images) |
עם בריחתו החפוזה של נשיא אפגניסטן אשרף גאני מהבירה קאבול בשבוע שעבר, אנו עדים כעת לנפילת המשטר השני המכנה את עצמו "רפובליקה אסלאמית" בתקופה של קצת יותר משנתיים.
הראשונה ליפול הייתה הרפובליקה האסלאמית של סודן, מה שמותיר אותנו עם שלוש רפובליקות אסלאמיות אחרונות: פקיסטן, איראן ומאוריטניה. אם אנו כוללים ברשימה זו גם את 'המדינה האסלאמית' לשעבר שיצר ארגון דאע"ש בחלקים של עיראק וסוריה, ניתן להסיק כי למרות ההצלחה האחרונה של הטאליבן, התווית של "אסלאמית" אינה מתכון בטוח לשגשוג. ההבדל הוא שבסודן אותה רפובליקה אסלאמית הוחלפה בניסיון (חלש אבל אמיתי) לתהליך דמוקרטיזציה, ואילו באפגניסטן כל הסימנים מורים על גרסה רדיקלית הרבה יותר של משטר דתי אסאלמיסטי.
השאלה כעת היא האם הטאליבן יצליח להקים מדינה באפגינסטן, או שמא אפגניסטן תהפוך לעוד טריטוריה חסרת שלטון וחסרת יציבות. המהירות שבה משטרו של גאני נפל למרות שנהנה מתמיכה אמריקנית, מרמזת כי הטאליבן עצמו נהנה מבסיס תמיכה עממי גדול מספיק כדי לעמוד במשימת בניית המדינה החדשה. אך כמו שקרה בתסריטים דומים בעבר, המראה על פני השטח יכול להטעות.
הטאליבן לא ניצח בשדה הקרב פשוט משום שמלבד מקומות בודדים כמו קנדהאר ולשכר-גאה, הצבא האפגני נכנע במהרה או פשוט נמלט. כמו בפעם הקודמת בה הצליחו להשתלט על המדינה, גם עכשיו הטאליבן השתמשו בשילוב של מזוודות מלאות בכספי שוחד, הבטחות לדאוג לשלום האזרחים ופניות לאנשי השבטים הפשטונים במטרה לשכנע את ראשי הצבא והמשטרה להניח את נשקם.
מנגד, צבאו של גאני נשענן בעיקר על כ-20 אלף אנשי ביטחון מן המגזר הפרטי, רובם מאירופה וארה"ב. אך גם הם לא ראו סיבה מספקת להתערב בנעשה בעוד קצינים אפגנים בכירים פותחים במנוסה רבתי. אבל אולי חשוב מכך – מרבית האפגנים לא מצאו סיבה להילחם ולמות למען הרפובליקה האסלאמית של גאני. למען הסר ספק, משטרו של גאני היה טוב בהרבה מכל דבר שהטאליבן יהיו יכולים להציע, אך השחיתות, הפחדנות והרשלנות שפשו בו מנעו מראש כל ניצני התנגדות. וכך הגיעה אפגניסטן שוב למצב בו שלטון רופף מחליף שלטון רופף אחר.
באפגניסטן קיימים יותר מ-18 אלף כפרים שונים, בהם חיים 76 אחוזים מתושבי המדינה. כפרים אלה מעולם נשלטו באמת על ידי אף אחד במובן המקובל של המונח, ותמיד נותרו לבטח בבידודם. באשר לאוכלוסייה העירונית, סקרי דעת קהל שנערכו בעשורים האחרונים גילו בקרבה אחוזי תמיכה נמוכים מאוד בטאליבן. זו הסיבה מדוע בערים ובעיירות בהן קיים רוב פשטוני אף אחד לא עמד בשער כדי לקדם בברכה את בני הטאליבן האובדים. במקום זאת, אנשים התחבאו בביתם ונקטו אמצעי זהירות כמו לבישת בגדים צנועים יותר וגידול זקנים.
מאז נפילת המונרכיה בראשית שנות ה-70, אפגניסטן חוותה מספר ניסיונות להקמת מבנה מדיני חלופי ונכשלה בכולם. כך היה למשל עם שלטונו של האגומניאק מוחמד דאוד ח'אן, ניסוי שנמשך פחות מחמש שנים בטרם קרס. לאחר מכן הגיע תורם של הקומוניסטים שבזבזו חמש שנים נוספים בניסויים של הנדסה חברתית ופוליטית. אלה הוחלפו בבובות של הק.ג.ב שבילו חמש שנים נוספות בניסיון לשתף פעולה עם המוג'אהדין, היריבים החמושים שזכו לתמיכה בעיקר מארה"ב ובנות בריתה באזור.
בהמשך קיבלו גם המוג'אהדין הזדמנות לכמה שנים בשלטון, במהלכן כל השבטים השונים במדינה לחמו אחד בשני במקום לבנות משהו. הבאים בתור היו אנשי הטאליבן, שאמנם כבשו את קאבול ללא קרב אך גם הם מעולם לא הצליחו לבנות משהו שמזכיר מדינה. משטר הטאליבן הראשון הוכר בידי שתי מדינות בלבד ומעולם לא התקבל לשורות האו"ם.
היסטוריונים עתיקים של האסלאם חילקו את תהליך בניית מדינה יציבה לחמישה שלבים. בשלב הראשון, כוח כלשהוא (שבט או צבא) כובש פיסת שטח. בשלב השני, הכובש מוודא כי הוא הגורם החזק ביותר באותו השטח. בשלב השלישי, המנצחים מבססים את שליטתם מעבר לכל עוררין אפשרי. לאחר מכן הם הופכים עצמם לכוח המושל, ועם הזמן עוברים לשלב החמישי בו קמה מדינה חדשה שאמורה לשרוד לאורך זמן.
בהופעתם הראשונה בזירה האפגנית, הטאליבן לא הצליחו להתקדם מעבר לשלב הראשון, וכמה אזורים עירוניים הגיעו בצליעה לשלב השני בלבד. כרגע אין סיבה נראית לעין שיצליחו היכן שנכשלו בעבר. אמנם הטאליבן כיום לא עומד בפני אתגרים משמעותיים מצד קבוצות חזקות אחרות, אך מצב זה עשוי להשתנות במהרה מכיוון שבאפגניסטן קיימים שלל פלגים אסאלמיסטים יריבים השולטים בשטחים שונים. ארגון דאע"ש נטוע היטב באזורי קונאר ולווגר, וקבוצה האחרת המכונה ח'וראסאן עוסקת במרץ בגיוס מתנדבים חדשים תחת הבטחה להקמת ח'ליפות בשטחי מרכז אסיה.
הטאליבן עצמו רחוק מלהיות גוף מאוחד, כאשר גם בתוכו קיימים קשרים שונים לגורמי חוץ כמו פקיסטן, סין, איראן, רוסיה ואפילו טורקיה. גם בקרב מבני הליבה של הטאליבן הכולל קבוצות כמו 'רשת חקאני' ישנה היסטוריה ארוכה של יריבות קטלנית מול פלגים ומעגלים אחרים ושרידים מארגוני טרור שונים.
איום גדול אחר על הטאליבן כיום עשוי להגיע מעליית גורמי אופוזיציה המבוססים על זהות אתנית. הטאג'יקים למשל, המהווים 32% מאוכלוסיית המדינה, לא יקבלו בשמחה שלטון המבוסס על בני השבטים הפשטונים, ויתכן כי ינסו להחיות מחדש בריתות עם גורמים אוזבקים ומקרב בני הזארה – שתי קבוצות להן יריבות ארוכה ומדממת עם הטאליבן. חשוב מכך, הטאליבן עשוי לעמוד בפני אופוזיציה עממית-עירונית שבעבר לא הייתה נוכחת במיוחד בנוף הפוליטי האפגני.
ניסיון העשורים האחרונים אינו יכול פשוט להימחק בהינף יד. מיליוני אפגנים בני קבוצות שונות מנהלים אורח חיים משלהם וככל הנראה לא ששים לסור למרות הטאליבן המבקש להשיב אותם לימי הביניים. ללא שיתוף הפעולה מצד האנשים האלה, לעולם לא יהיה ניתן לבנות משהו שקרוב למדינה מתפקדת באפגניסטן, והטאליבן ודאי יגלה בקרוב כי הניסיון להגיע לשם לא יהיה קל.
במילים אחרות, שלטון הטאליבן החדש נועד להיכשל, ושוב יותיר את אפגניסטן חרבה, מדממת וללא שום מבנה ממשלתי מסודר. אלו הן חדשות רעות עבור העולם כולו, מכיוון שכל מדינה כושלת כזו הופכת במהרה לחממת טרור ולמקלט אידיאלי עבור מחבלים מכל הסוגים.
אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני 'קאיהן' עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון 'א-שרק אל-אווסט'.