 זוהי העת לקרוא למשטר הח'ומיינסטי בשמו: רודנות מן השורה המתחזה למשטר דתי כדי לבלבל הן את האיראנים והן את המומחים הזרים, בעודה מנסה להחריב לא רק את המסורת המלוכנית במדינה אלא גם את זו הדתית. בתמונה: המנהיג העליון של איראן, האייתוללה עלי חמינאי. (מקור התמונה: khameni.ir/Wikimedia Commons) |
בארבעת העשורים האחרונים בהם האידיאולוגיה הח'ומייניסטית שלטה במבנה המדיני של איראן, סוג חדש של "איראנולוגים" עלה לגדולה בחוגי התקשורת והאקדמיה במערב. מרבית המומחים הישנים לאיראן ראו בה תרבות אדירה אך מתה מזמן, כזו שהתאפיינה בסובלנות דתית, מגוון אתני ואהבה לאומנות ויצירה. אלו שהתמקדו בהיסטוריה של המדינה לאחר עליית האסלאם סיפרו על מונרכיה וממסד דתי שיעי, אשר למרות שלעתים היו בסכסוך אחת עם השני מילאו תפקידים משלימים בחברה האיראנית.
עם עלייתו לשלטון של האייתוללה ח'ומייני בשנת 1979, סוג חדש של מומחים לאיראן הופיע והחל להכריז על סופה המוחלט של המונרכיה באיראן, יחד עם עליית משטר תאוקרטי בתמיכה מחודשת של אנשי הדת. אך כיום ניתן לגלות כמה סדקים בניתוח הזה. בשנתיים או השלוש האחרונות נראה כי המונרכיה, לפחות כרעיון, עולה מחדש ומושכת יריבים רבים של המשטר הח'ומייניסטי.
הנוסטלגיה לעבר המלוכני הציתה עניין חדש במיתולוגיה עתיקה, אומנות מסורתית, מבנים ומונומנטים ישנים וסגנונות קלאסיים בספרות ואומנות. העלייה לרגל לקברו של המלך כורש, מייסד האימפריה הפרסית הראשונה, מושכת מדי שנה אלפים מאיראן ומחוצה לה, בעוד מתנדבים מתאספים כדי לשפץ ולחדש מאות מהאתרים ההיסטוריים במדינה, כולל חורבות של מקדשים זורואסטרים.
כל זאת אינו מפתיע עבור אלו המכירים את איראן היטב ומבפנים, ולא ממרחק אקדמי של האוניברסיטאות בפריז או שיקגו. במהלך חמש המאות האחרונות, לפחות בכל פעם שהשיח הדתי חווה דעיכה, האפשרות הלאומית המקושרת באופן בלתי נמנע עם מאות שנים של זיכרון מלוכני, חוותה עליה מחדש. גם ההפך הוא נכון; שיח דתי תמיד עולה בזמנים בהם נרשמת דעיכה ברגשות לאומיים.
במהלך גלי המחאות העממיות שפרצו בשנים האחרונות ברחבי איראן, נשמעה לא אחת הסיסמה: "השאה ראזה – תבורך נשמתך!". כפי שהתיאולוג הנודע קאזם עסאר ניסח זאת: "מונרכיה ושיעה הן שתי הכנפיים בעזרתן הנשר האיראני יכול להמריא לגבהים אדירים". את שתי הכנפיים האלו בדיוק ניסו אנשי המשטר הח'ומייניסטי לקצץ.
במשך 43 השנים שמאז המהפכה, העדיפות העליונה של התעמולה הח'ומיינסטית הייתה השמצת מוסד המלוכה, זיוף ההיסטוריה האיראנית והצגת המלכים האיראנים כנבלים, כולל השאה אסמאעיל שכפה את השיעה על המדינה. בהקשר הזה, הח'ומייניזם ורעיון ה-'ווליאת א-פגיח' (שלטון חכם ההלכה) מוצג כדרך האמצע עבור איראן, ומתעלה מעל למלוכה ולשיעה.
במשך תקופה ארוכה למדי, אנשי הדת השיעים המסורתיים החזיקו באשליה לפיה המערכת הח'ומייניסטית משמעותה שלטון תאוקרטי. אשליה זו חוזקה בידי ניאו-איראנולוגים שראו גם הם את המשטר החדש כמכשיר דתי. אך בשנים האחרונות רבים בקרב חכמי הדת בערים נג'ף, קום ומשהד החלו לתהות האם ח'ומייני הוליך אותם שולל.
בתור התחלה, אף אחד מחמישים אנשי הדת הבכירים באיראן בזמן המהפכה לא הורשה או הוזמן לקבל תפקיד מפתח במשטר החדש של ח'ומייני. למעשה, עשרות חכמי דת (כולל כמה מהבכירים ביותר) הודחו מתפקידיהם בידי המשטר החדש ורבים אחרים נדחקו לגלות. אחרים נרצחו בידי מתנקשים אלמונים המקושרים למשטר ולפחות שישה אנשי דת הוצאו להורג בהאשמות שווא.
המשטר הח'ומייניסטי החל גם לשחד אנשי דת שונים שזכו לכינוי המלגלג "טורבן להשכרה". בהמשך, המשטר פתח בקמפיין ציני שמטרתו להמעיט בערך התארים הדתיים השיעים ולהפוך אותם לבנאליים. בשנת 1979 היו בכל הזרם השיעי עשרה או תריסר אייתוללות. כיום, על פי הערכות אחרונות של החוקרת מחנאז שעאפי, המספר קרוב יותר ל-150. כאלפיים מולות נוספים אשר נתמכים בידי הממשלה מחזיקים בתארי אמונה שונים, כולל הנשיא היוצא רוחאני. המנהיג העליון עלי ח'אמנאי מוגדר כ'אייתוללה גדול', למרות שהוא אינו עומד באף אחת מהדרישות לתואר כזה: השלמת ארבעים שנות לימודי דת ופרסום מחקר ואישורו בידי אייתוללות עמיתים.
חלוקה של תארי דת בכירים לכל דורש לא רק פגעה ביוקרת אנשי הדת שבעבר נהנו ממוניטין רב, אלא גם מייצרת כמה מצבים מוזרים. לפני כשלוש שנים, איברהים ראיסי שנבחר זה מכבר לנשיאות המדינה קיבל באופן רשמי את התואר 'הוג'ט אל-אסלאם'. אך לפני כמה חודשים התקשורת הממשלתית החלה להתייחס אליו בתור אייתוללה. כאשר הושבע לנשיאות בשבוע שעבר ירד שוב בדרגה לתוארו הקודם.
אנשי הדת השיעים המסורתיים ניסו תמיד, או לפחות העמידו פנים שהם מנסים, לשדר תדמית צנועה וענווה. האייתוללות האמיתיים מעולם לא השתמשו בתארים בשום פרסום רשמי, והעדיפו לחתום בכינויים כמו "האחרון" (אל-אקחיר) או "המסכן" (פאגיר). בשנת 1971 נסעתי לאיראן כדי לראיין עשרה אייתוללות, ומצאתי את כולם חיים בבתים צנועים, ישובים על שטיח ומקרינים פשטות וחוכמה – מרחק שנות אור ממצבם של האייתוללות וחכמי הדת המזויפים של ימינו.
במהלך השנים, במקום שאנשי הדת ישתלטו על המדינה, זו המדינה שניסתה שוב ושוב להשתלט על אנשי הדת. המדינה הקימה מנגנון משלה לפרסום פסקי הלכה, מפעילה מועצת חכמים על חשבון משלם המיסים, שולטת ישירות על נסיעות העלייה לרגל וגובה מהעם מיסים דתיים המיועדים לתפעול המוסדות האלה. תחת שלטון השאה, המדינה הסתפקה בתפקיד של פיקוח על המקומות הקדושים, ואפשרה לאנשי הדת לנהל כרצונם את נכסיהם ולחלק את הרווחים. תחת הח'ומייניזם, אנשי דת שמונו על ידי המדינה שולטים ישירות במיזמי ענק פטורים ממס ואינם חייבים בדין וחשבון לאדם.
החלטתו של ח'אמנאי להעניק גיבוי לטאליבן בקרב על עתיד אפגניסטן הוסיפה מימד חדש ונפיץ במיוחד למאבק בין המשטר הח'ומייניסטי לבין הממסד הדתי השיעי המסורתי. כמה חכמי דת מן העיר קום כבר ביקרו בפומבי את התמיכה האיראנית בטאליבן, ותיארו את הארגון האפגני כ"אויב קטלני לשיעה".
זוהי אם כן העת לקרוא למשטר הח'ומיינסטי בשמו: רודנות מן השורה המתחזה למשטר דתי כדי לבלבל הן את האיראנים והן את המומחים הזרים, בעודה מנסה להחריב לא רק את המסורת המלוכנית במדינה אלא גם את זו הדתית. חשוב מכך – זוהי העת של אנשי הממסד הדתי לשבור שתיקה ולהתחיל לדבר בקול על הנזקים שגורם הח'ומייניזם לזהות האיראנית, לתרבות, לחברה ולכלכלה ובעיקר לדת במדינה.
אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני 'קאיהן' עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון 'א-שרק אל-אווסט'.