 בתמונה: אישה מצביע בבחירות לפרלמנט הלבנוני. בקלפי בביירות, ב-15 במאי 2022. (צילום: Anwar Amro/AFP via Getty Images) |
הבחירות הכלליות שנערכות היום (ראשון) בלבנון הן בהחלט אירוע חדשותי מעניין, ולו משום שהן מגיעות באיחור של שנים. אך מה תהיה משמעותן? האם זהו צעד החוצה ממבוך האומללות והטרור בו תעו הלבנונים במשך שנים, או שמא צעד אחורה עמוק אל תוך המבוך?
כלי התקשורת באיראן הגדירו את הבחירות בלבנון כ"משאל עם בשאלת ההתנגדות", ומצפים לתמיכה סוחפת בתפקיד אותו מייעדים בטהרן ללבנון, וכפו עליה באמצעות שותפות בין חיזבאללה לסיעה המרונית בראשות הנשיא מישל עאון. כדי לנצח במשאל הזה, איראן העבירה לפני מספר שבועות מענק נדיב בסך 25 מיליון דולר כ"סיוע נוסף" למנהיג חיזבאללה חסן נסראללה. כספים נוספים גויסו בשורת אירועים המוניים באיראן, בהם כהני הדת הזמינו את "המאמינים" לנבור בכיסיהם ולעזור לחיזבאללה להשיג "ניצחון מזהיר". נסראללה תואר באותם אירועים כבן דמותו של המנהיג העליון ח'אמנאי, שהוא עצמו בן דמותו של האייתוללה המנוח ח'ומייני.
בניגוד לכל זה, נג'יב מיקאתי, ראש הממשלה הזמני של לבנון, מקווה כי הבחירות יסייעו לשכנע את קרן המטבע הבינלאומית לאשר את "סיוע החירום" המובטח בן 5 מיליארד דולר. הנשיא עאון מצדו, גרסה קריקטורית מוקטנת של שארל דה-גול, חולם על ייסוד שושלת באמצעות חותנו הנלהב ובתמיכה איראנית.
ישנם כמה אופטימיסטים, כולל מספר מועמדים טירונים שקפצו לזירת ההתמודדות הבוצית ללא ניסיון רב, המדברים על "הזדמנויות חדשות" שיאפשרו ללבנון לעצב מחדש את כלכלתה על ידי הכנסת פיקוח בינלאומי, והשבת המדינה לימי הזוהר ככוורת מסחר והשקעות אזורית באמצעות סלילת קו רכבת בין ביירות לעמק בקאע במזרח.
אך פרשנים רבים רואים בבחירות עוד תרגיל חסר תוחלת, שרק יעמיק את המבוך הלבנוני ויאכלס אותו בעוד רוחות רפאים מן הסוג שדנו את מרבית אוכלוסיית המדינה לחיי עוני ודלות. במילים אחרות, אנו עומדים בפני גרסת המציאות של הסרט 'אשתקד במרניבד', בו אותם אירועים חוזרים על עצמם שוב ושוב עד אינסוף. על פי אותם פרשנים, תוצאות הבחירות צפויות להציב שוב בשלטון את אותן הדמויות המוכרות. נביה בֵרִי, המכהן כיו"ר הפרלמנט במשך יותר משלושה עשורים, ככל הנראה ישוב לכיסאו החמים. המנהיג הדרוזי וליד ג'ונבלאט שוב ישמש כלשון המאזניים, בעוד הקהילה הסונית תמשיך בהתדרדרות בכל הקשור להשפעה וכוח פוליטי.
אז האם עלינו לבטל כליל את חשיבות הבחירות כפי שטוענים אותם פרשנים? כפי שהתרחש במקרים קודמים, הסיוע הנדיב המובטח מטעם קרן המטבע עשוי להתברר כהבטחה על הנייר בלבד. גם פרויקטים שאפתניים כמו שיקום נמל ביירות שחרב בפיצוץ לפני כשנתיים, סלילת קווי רכבת והקמת תחנות או החייאת הבנק המרכזי הגוסס עלולים להישאר כפנטזיות הנידונות בשיחות שלאחר ארוחת הערב.
הבעיה הבסיסית של לבנון היא גיאופוליטית במובן שאלה המחזיקים בשלטון רואים בה מדינה אשר אינטרסים זרים קודמים בה לאינטרסים של העם. גרוע מכך, אלה הנמצאים בשלטון הוכיחו במשך שני עשורים חוסר יכולת מוחלט ותאווה בלתי נדלית לשחיתות.
ארגון חיזבאללה, המחזיק למעשה בזכות וטו על כל מינוי או סוגיה משמעותית, הוכיח שאינו מסוגל אפילו להבטיח את שלום תומכיו השיעים בדרום ביירות, אזור שבו תיירים מוזהרים לא להסתובב מבלי "האבטחה המתאימה". לכך יש להוסיף תהליך ארוך ומתמיד בו חיזבאללה רוקן למעשה מתוכן את מרבית מוסדות המדינה, שהפכו לקליפות ריקות בעוד ההחלטות האמיתיות מתקבלות בטהרן. כדי לסבך את העניינים עוד יותר, יש לנו גם את בשאר אסד, השליט צמא הדם של סוריה השכנה השואף לשוב לזירה הלבנונית, אם כי הפעם ככינור שני לאייתוללות האיראנים. בביקור בזק שערך לאחרונה בטהרן, ניסה אסד לקבל את אישור ח'אמנאי להציב את אחד ממשרתיו הלבנונים כנשיא הבא בביירות.
העתיד, אם כן, נראה עגום. אך למרות זאת, גם בחירות רעות הן טובות יותר מן האפשרות של אי-קיום בחירות בכלל. אפשר להתעודד מן העובדה יא כי פנים חדשות רבות נכנסו לזירה הפוליטית, כולל נשים ופעילים צעירים, אם כי הסיכוי שלהם לנצח קלוש מאוד. חשוב מכך, האליטה הלבנונית יודעת כי היא בדרך לאבד כל לגיטימציה ציבורית שעוד נותרה לה.
אז למרות העתיד העגום, אסור לשקוע בייאוש מוחלט. גל המחאה העממי של 2019 הטמין את הזרעים שצפויים לפרוח עם הזמן. במונחים גיאופוליטיים וכלכליים, לבנון היא עדיין פיסת נדל"ן נחשקת לחופי הים התיכון, ושליטים זרים שונים שניסו לשעבד אותה לקפריזות האפלות שלהם נכשלו ברובם. כפי שעשה זאת בעבר, העם הלבנוני עדיין יכול לשוב ולהיות אדון לגורלו שלו.
גם התמונה האזורית הרחבה לא נראית מזהירה עבור הכובשים של לבנון. המשטר הח'ומיינסטי באיראן שקוע עמוק במשבר פוליטי וכלכלי חמור. עם שקיעתה של רוסיה בבוץ האוקראיני, גם חלומו של אסד לשוב ללבנון כשחקן מרכזי עשוי להפוך לסיוט. למרות שתוצאות הבחירות ככל הנראה ידועות מראש, הן אכן עשויות להפוך לבסוף למשאל עם בשאלת "ההתנגדות": התנגדות הלבנונים לכוחות הזרים שמנסים להשתלט על ארצם.
אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני 'קאיהן' עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון 'א-שרק אל-אווסט'.