בכירים בממשל ביידן מאמינים כי הרש"פ בראשות מחמוד עבאס צריכה לשוב ולשלוט ברצועת עזה לאחר מיגור החמאס.
נראה כי אותם גורמים, כולל מזכיר המדינה בלינקן, משוכנעים כי יש לאחד בין יהודה ושומרון לבין רצועת עזה, ביום שאחרי חמאס. ב-9 בנובמבר צוטט בלינקן כאומר כי לאחר המלחמה הנוכחית, הפתרון חייב "לכלול ממשלה בהובלה פלסטינית בעזה ואיחודה תחת הרש"פ".
מספר ימים לאחר מכן, היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן העלה גם הוא את הרעיון לפיו רצועת עזה והגדה צריכות להיות מאוחדות תחת שליטת הרש"פ:
"מזכיר המדינה בלינקן אמר כי לבסוף, אנחנו רוצים לראות את החיבור מחדש, האיחוד מחדש, בין השטחים שתחת הנהגה פלסטינית. הרש"פ היא השולטת בגדה בכרגע, אך לבסוף העם הפלסטיני יחליט על עתידו ובשאלה מי מושל בו, וארה"ב תתמוך בתהליך הזה"
הרעיונות על שליטה מחודשת של הרש"פ בעזה ואיחוד עם הגדה מראים עד כמה אנשי ביידן חסרי כל מושג לגבי המציאות בשטח, וחסרי מושג לא פחות לגבי האיומים הניצבים בפני ישראל.
הרש"פ שלטה בעבר בחלקים גדולים של רצועת עזה, בין השנים 1994 ל-2007. ב-2005 ישראל נסוגה סופית מן הרצועה תוך פינוי אלפי יהודים מבתיהם והריסת יותר מ-25 ישובים. בכך ישראל חזרה למעשה לקו שביתת הנשק מ-1949, והותירה את עזה כולה תחת שליטה אזרחית וביטחונית של הרש"פ. פחות משנתיים לאחר מכן, חמאס ביצע הפיכה צבאית ותפס את השליטה ברצועה. כוחות הביטחון של הרש"פ לא הצליחו למנוע את המהלך ורבים מאנשיהם נכנעו במהרה.
במהלך השנים בהן הרש"פ שלטה בעזה, ראשית תחת יאסר ערפאת ובהמשך תחת עבאס, היא נכשלה מלעצור מתקפות טרור של חמאס וארגונים אחרים נגד ישראלים, כולל גל של פיגועי התאבדות וירי רקטות.
לתקופות קצרות, תחת לחץ אמריקני ומערבי, הרש"פ אכן פעלה נגד אנשי חמאס ברצועה, לא מתוך דאגה לביטחון ישראל אלא משום שברמאללה ראו בחמאס איום על השלטון. בנוסף, פעולות אלו נעשו כדי להראות לאמריקנים ולתורמים אחרים במערב כי הרש"פ נאבקת לכאורה נגד טרור.
גם ערפאת וגם עבאס ניהלו מדיניות של דלת מסתובבת: זמן קצר לאחר מעצר אנשי חמאס, הם פשוט שוחררו מן הכלא. דוגמא לכך ניתן לראות במסמך שנתפס על ידי ישראל ב-220 ונותח בידי מרכז המידע למודיעין וטרור על שם מאיר עמית. המסמך מפרט שחרור פעילי טרור שעוכבו על ידי הרש"פ, כולל כאלו שהשתתפו בייצור מטעני חבלה והפעלתם. בחינת שמות המשוחררים הראתה כי חלקם שבו לעסוק בטרור והשתתפו בתכנון והכוונת פיגועים רבי נפגעים.
בדצמבר 2001, לאחר גל טרור פלסטיני נוסף, הממשל האמריקני פרסם הודעה אודות כשלונו של ערפאת לפעול נגד מחבלים. על פי דובר הבית הלבן דאז ארי פליישר,
"הנשיא סבור כי כעת יש לערפאת הזדמנות להדגים מנהיגות אמיתית ומתמשכת, כזו המטילה אחריות על אנשים, ולעשות זו באופן שלא יוכלו להשתחרר ולבצע עוד פעולות טרור. הנשיא סבור כי יש חשיבות לכך שבבתי הכלא הפלסטינים לא יהיו רק סורגים מלפנים, אלא גם דלת אחורית סגורה"
דובר מטעם מחלקת המדינה התייחס באותה הזדמנות לפיגועי ההתאבדות בירושלים וחיפה, והוסיף כי:
"צריכה להיות פעילות מתמשכת מצד הרש"פ נגד אותם אנשים. הרש"פ צריכה להביא אותם לדין, אך גם לפעול נגד תשתית ארגוני הטרור שתומכים במחבלים. אין שום תירוץ לכישלון הרש"פ לנקוט בפעולה מיידית ועמוקה".
כמעט שני עשורים לאחר מכן, בוושינגטון עדיין מדברים על הצורך באחריות מצד הרש"פ והעומד בראשה לפעול נגד מחבלים בשטחים תחת שליטתה.
מיותר לציין כי מחמוד עבאס לא נקף אצבע כדי לפרוק מנשקן את שלל קבוצות הטרור הפעילות ביהודה ושומרון. הוא אף דחה תוכנית אמריקנית למאבק בטרור, שביקשה להקים כוח פלסטיני מיוחד שיוצב בשכם וג'נין ויאבק שם בתאי הטרור הפועלים בחופשיות, במטרה לאפשר לרש"פ להשיב שליטה בערים.
עבאס ניסה לשכנע את ממשל ביידן כי ישנה דרך טובה יותר להילחם בטרור: לפתות את המחבלים בהבטחות לחנינה, משכורות ורכבים, בתמורה לכך שיניחו את נשקם.
סירוב הרש"פ לפעול נגד קבוצות הטרור הרבות בגדה הוביל לעלייה משמעותית בפיגועים נגד ישראלים. במקום להיאבק בטרור, עבאס בחר להשעות את קשרי התיאום הביטחוני עם ישראל. תיאום זה לא רק חשוב עבור ישראל, אלא גם מחזיק בפועל את שלטון הרש"פ על כנו. ללא נוכחות צה"ל בשטח, הרש"פ הייתה קורסת מזמן וחמאס היה עולה לשלטון ברמאללה בדיוק כפי שעשה בעזה.
ההנחה לפיה הרש"פ תרצה או תהיה מסוגלת להיאבק בטרור בעזה שגויה לחלוטין ומסוכנת להחריד. כפי שכבר הוכיח ביהודה ושומרון, לעבאס אין שום כוונה לפרוק מנשק שום קבוצה או ארגון, ובוודאי שלא לשים במאסר את חבריהם. המדיניות המועדפת עליו תמיד הייתה לפתות את חמאס בהצעות לתפקידים וכספים, כחלק מהסכם "פיוס" שיוביל לממשלת "אחדות" פלסטינית – עוד הזדמנות לדרוש מהקהילה הבינלאומית תרומות נוספות.
אם עבאס יורשה לחזור לשלוט ברצועת עזה, אין ספק שהוא ימשיך במדיניות הפייסנית כלפי חמאס. ובוודאי שאין לצפות להוראה לכוחות הביטחון הפלסטיניים לפעול נגד ארגון הטרור. עבאס יודע שצעד כזה יסמן אותו בקרב בני עמו כבוגד ומשתף פעולה עם ישראל.
אם עבאס אינו יכול או מעוניין להיאבק בחמאס ביהודה ושומרון, אין שום סיבה להאמין שיעשה זאת ברצועת עזה, שם ארגון הטרור נהנה מתמיכה רחבה. היה זה תחת שלטונו של עבאס ושל קודמו ערפאת שחמאס שגשג והתעצם; אף אחד מהם מעולם לא חשב להשתמש בכוחות הביטחון העומדים לרשותו כדי להיאבק במחבלים.
הרעיון של איחוד עזה והגדה מסוכן בדיוק כמו הרעיון של הסתמכות על הרש"פ במלחמה בטרור. חיבור בין שני האזורים יאפשר לאלפי מחבלים ותומכיהם בעזה לנוע לשטחי יהודה ושומרון, ולהתמקם בנוחות על הגבעות הצופות לעבר תל-אביב ונתב"ג. חיי התושבים היהודים ביהודה ושומרון יעמדו בסיכון עצום, והדרך תיסלל עבור איראן ושליחיה, כולל הג'יהאד האסלאמי וחיזבאללה, להפוך את יו"ש לבסיס טרור נוסף נגד ישראל.
מישהו שאל את הפלסטינים החיים ביהודה ושומרון האם הם מעוניינים לראות עשרות אלפי עזתים מציפים את עריהם? אין מספיק מקום לקלוט כמות כזו, וצעד כזה יהווה עול בלתי נסבל על הכלכלה הפלסטינית.
ממשל ביידן צריך לשקול היטב לפני שהוא מפיץ רעיונות מסוכנים כאלו. בטרם מדברים על היום שאחרי המלחמה, ראשית יש לאפשר לישראל להשלים את המשימה ולחסל את חמאס וארגוני הטרור האחרים ברצועה. בשל הזהירות הרבה בה ישראל נוקטת כדי למנוע פגיעה באזרחים, המשימה עלולה להימשך חודשים. רק לאחר שתושלם ניתן יהיה לדון כראוי בשאלת השלטון בעזה.
הדבר הבטוח הוא שאסור להפקיד שום חלק מעתיד עזה בידי הרש"פ, המשלמת משכורות לרוצחי ישראלים ועוסקת בהסתה אנטי-ישראלית מדי יום.