לונדון. יום ראשון, 10 במאי. מחאה נגד האנטישמיות הגוברת מאורגנת מול מעון ראש הממשלה. כ־20,000 איש מגיעים, רובם יהודים. שר העבודה והפנסיות פט מקפאדן, שנשא דברים בפניהם, נענה בקריאות בוז ושריקות. "אני חש את כאבכם", אמר לקהל. התשובה הייתה: "מעשים, לא עוד מילים".
כאשר ראש ממשלת בריטניה, קיר סטרמר, ביקר כמה ימים לפני המחאה בשכונת גולדרס גרין בלונדון (מקום מגורם של יהודים רבים) במקום שבו נדקרו שני יהודים ב־29 באפריל, הוא התקבל בקריאות: "קיר סטרמר פוגע ביהודים".
יהודים בממלכה המאוחדת אינם בטוחים עוד. בשנת 2025 נרשמו בה 3,700 תקריות אנטישמיות – ממוצע של עשר ביום. נראה שבסוף 2026 המספרים יהיו גבוהים באותה מידה אם לא למעלה מזה. בשנת 2023 המספרים היו גבוהים אף יותר. הטבח של חמאס באלפי ישראלים ב־7 באוקטובר 2023 הצית התפוצצות של התקפות נגד יהודים בממלכה המאוחדת.
ההתקפות האלימות נגד יהודים ומוסדות יהודיים בלונדון הולכות ומתגברות. ב־23 במרץ, הוצתו כליל ארבעה אמבולנסים של ארגון "הצלה נורת'ווסט". ב־18 באפריל, בית הכנסת קנטון יונייטד בצפון־מערב לונדון הוצת בבקבוקי תבערה. ב־29 באפריל התרחשו הדקירות בגולדרס גרין.
ילדים יהודים מוטרדים בדרכם לבית הספר. מסוכן להפגין כל סממן יהודי. גברים מסתירים את הכיפות שלהם ונשים מסתירות את תליוני מגן הדוד שהן עונדות.
כבר ב־2024 אמר רובין סימקוקס, הממונה על המאבק בקיצוניות מטעם ממשלת בריטניה כי "לונדון הפכה לאזור 'אין כניסה' ליהודים".
מה שמתרחש בלונדון מתרחש בכל רחבי הממלכה המאוחדת, בכל מקום שבו קיימות קהילות יהודיות. ביום הכיפורים תשפ"ה, 2 באוקטובר 2025, דהר במכוניתו סורי בן 35, ג'יהאד א־שאמיה, לתוך קהל שהתאסף לתפילה בבית כנסת במנצ'סטר, ולאחר מכן החל לחתוך ולדקור אותם, ולבסוף ניסה לפרוץ לתוך בית הכנסת. הוא הותיר שני הרוגים ושלושה פצועים.
כמעט כל המעשים האנטישמיים בבריטניה מבוצעים בידי מוסלמים שעברו הקצנה, אולם הפך לבעיה לומר זאת בגלוי. בריטים המטילים ספק באנטישמיות מוסלמית מואשמים ב"הסתה לשנאה גזעית או דתית".
לאחר כל התקפה, ממשלת בריטניה, יחד עם מנהיגים פוליטיים אחרים, מקפידה מאוד לגנות אנטישמיות. הם גם מקפידים בכל פעם להימנע מלומר מי הם המבצעים. לכן הגינויים שלהם מסתכמים במילים ריקות. אם אינך מזהה את מקור שנאת היהודים, כיצד תוכל להילחם בה?
שנאת יהודים, כמובן, הולכת יד ביד עם שנאה למדינת ישראל. זהו רגש המשותף לחלק גדול מאוכלוסיית הממלכה המאוחדת.
סטרמר, שלפני כמה שנים טען כי טיהר את מפלגת הלייבור מאנטישמים ומגורמים אנטי־ישראליים – ולמשך חמש דקות נראה כידיד של ישראל – מותח כיום ביקורת חריפה על המדינה על ממשלתה שנבחרה באופן דמוקרטי.
ביולי 2025, בשם הממלכה המאוחדת, הסכים סטארמר לפרסום הודעה משותפת – שעליה חתמו גם 28 מדינות נוספות – שהאשימה באופן כוזב את ישראל בשלילת "כבוד אנושי" מהפלסטינים ובביצוע "הרג חוסר הומניות של אזרחים". ההודעה נוצלה – ללא הפתעה – בידי כל אויביה של ישראל, במיוחד בידי אלה המאשימים אותה גם ברצח עם.
סטרמר רק התחמם. כאילו לא די בכך, הוא המשיך ובשם בריטניה הכיר באופן רשמי ב"מדינת פלסטין" שאינה קיימת. במילותיו של זוהייר מוחסן, מבכירי אש"ף בין השנים 1971–1979:
"העם פלסטיני אינו קיים. הקמת מדינה פלסטינית היא רק אמצעי להמשך מאבקנו נגד מדינת ישראל למען אחדותנו הערבית. למעשה, כיום אין כל הבדל בין ירדנים, פלסטינים, סורים ולבנונים. רק מטעמים פוליטיים וטקטיים אנו מדברים כיום על קיומו של עם פלסטיני, משום שהאינטרסים הלאומיים הערביים מחייבים אותנו להניח את קיומו של עם פלסטיני נבדל כדי להתנגד לציונות.
"מסיבות טקטיות, ירדן, שהיא מדינה ריבונית בעלת גבולות מוגדרים, אינה יכולה לטעון לזכויות בחיפה וביפו, בעוד שכפלסטיני אני בהחלט יכול לדרוש את חיפה, יפו, באר שבע וירושלים. אולם ברגע שנשיב לעצמנו את זכותנו על כל פלסטין, לא נמתין אפילו דקה אחת כדי לאחד את פלסטין וירדן."
סטרמר הכיר ב"פלסטין" אפילו כאשר חמאס עדיין החזיק בשלטון ובעשרות חטופים בעזה. אי אפשר להפריז בתיאור חולשתו.
יחד עם מנהיגיה של נורבגיה, ספרד, בלגיה, שוודיה, אירלנד וצרפת הוא הוא עוד אחד בתוך מדינות רבות מדי שהכירו אף הן במדינה פלסטינית דמיונית.
ב־1 באפריל (במהלך מבצע "שאגת הארי") מיהר סטרמר להכריז: "זו אינה המלחמה שלנו" – כאילו חתירתה של איראן להשגת נשק גרעיני והאיומים באמצעות טרור שהמשטר האיראני מציב למערב אינם עניינים שמדאיגים את בריטניה. סטרמר בוודאי מודע לכך שלפחות קבוצה איראנית אחת, "חרכת אסחאב אל-ימין אל-אסלאמיה", אחראית ישירות למספר רב של מתקפות אנטישמיות במדינה. סטארמר מעולם לא גינה בפומבי את אסחאב אל ימין או כל קבוצה דומה.
סטרמר אף ביקש למנוע מחיל האוויר האמריקני גישה לבסיס האווירי המשותף של ארה"ב–בריטניה בדייגו גרסיה ולבסיס חייל האוויר המלכותי פיירפורד שבגלוסטרשייר. הסכמתו כללה את ההתניה העלובה שלפיה הבסיסים ישמשו רק למשימות "הגנתיות".
כמה מדינות באירופה – ספרד, איטליה, צרפת ואוסטריה – מנעו גם הן ממטוסי חיל האוויר האמריקני להשתמש בבסיסיהן ובמרחב האווירי שלהן.
רבים בממלכה המאוחדת מבינים כעת שאם לא יבוצע שינוי כיוון – ובמהירות – המדינה ניצבת בפני עתיד קודר ביותר. נדמה כי הציוויליזציה הבריטית עצמה ניצבת בפני סכנת כליה.
ב־10 במרץ 2025 ארגן האקטיביסט טומי רובינסון, אחד האנשים הבודדים באנגליה המדברים בעקביות בשם עשרות אלפי הילדים הבריטים שנאנסו ונסחרו בידי כנופיות של מהגרים "אסייתים" (לשון נקייה לפקיסטנים ואחרים), צעדת מחאה.
ב־16 במאי 2026 ארגן רובינסון את צעדת "מאחדים את הממלכה" שמשכה קהל עצום נוסף של עשרות אלפים. סטרמר בתגובה טען כי רובינסון ואנשיו מפיצים "שנאה ופילוג". יום לפני הצעדה הכריז סטרמר כי "כבר חסמנו אשרות כניסה לתועמלני ימין קיצוני שרוצים להגיע לכאן כדי להפיץ את דעותיהם הקיצוניות" – אך לא, כמובן, לאנסים פוטנציאליים.
הבחירות המקומיות בבריטניה ב־7 במאי – שתוארו בכמה עיתונים בריטיים כמשאל עם בלתי רשמי על סטרמר – היו אסון למפלגת הלייבור של סטרמר וניצחון עצום ל"מפלגת הרפורמה", מפלגה נגד הגירה שנוסדה בשנת 2018 כמפלגת הברקזיט בידי נייג'ל פראג'. הלייבור איבדה יותר מ־1,100 מתוך 2,300 מושבי המועצות שבהם החזיקה. היא גם איבדה שליטה ב־35 מועצות שבהן שלטה במשך עשרות שנים. מפלגת הרפורמה זכתה ביותר מ־1,400 מושבים וקיבלה שליטה ב־14 מועצות.
לאחר תבוסה כזו צופה מסטרמר להתפטר. עד כה בחר להישאר בתפקידו. ארבעה מחברי הממשלה הבריטית, לעומת זאת, התפטרו; יותר מ־80 חברי פרלמנט ממפלגת הלייבור קראו לו לפרוש.
הבחירות הבאות לפרלמנט מתוכננות ל־2029. אם הממשלה תיפול קודם לכן, יתקיימו בחירות מוקדם יותר. אילו היו הבחירות היו נערכות היום, מפלגת הרפורמה הייתה ככל הנראה מנצחת ולאחריו נראה את המדינה מתאוששות מכשלי ניהול שנמשכים כבר עשרות שנים.
בינתיים מוסלמים ממשיכים להיכנס לממלכה המאוחדת, הן באופן חוקי הן באופן בלתי חוקי. ככל שאוכלוסייתם ממשיכה לגדול, הם משתלבים פחות ופחות. רבים מהם הגיעו, כך נראה, לא רק למען הזדמנויות תעסוקה וקצבאות רווחה, אלא גם כדי להפוך את בריטניה הגדולה למדינה שאינה נבדלת מן המדינות שאותן עזבו.
יש אנשים שיכנו זאת אימפריאליזם. הפורטוגלים והספרדים החליפו את תרבויות דרום אמריקה; אנגליה ניסתה להביא את מנהגיה למושבותיה, וכן הלאה. אז למדינות שנכבשו לא היו האמצעים לעצור את הפלישות הללו. הבריטים של היום אינם אצטקים.
כיום חיים באופן רשמי כמעט ארבעה מיליון מוסלמים בממלכה המאוחדת (6% מהאוכלוסייה). בשנת 2001 היו במדינה רק 1.59 מיליון מוסלמים (2.7% מכלל האוכלוסייה).
מחקר של מכוןPew העריך כי אפילו בתרחיש הגירה "בינוני", עד שנת 2050 חלקה של האוכלוסייה המוסלמית בממלכה המאוחדת עשוי להגיע לכ־16.7%–17.2%, כלומר כ־13–13.5 מיליון בני אדם.
היהודים ממשיכים לעזוב את בריטניה. לפי המכון לחקר מדיניות יהודית, בממלכה המאוחדת נותרו 313,000 יהודים (0.4% מהאוכלוסייה), והמספר יורד מדי שנה.
הבעיה, בנוסף לשינוי הדמוגרפי החד, היא גם בעיית נחישות. בשנת 404 לפנה"ס נדרשו רק 30 אנשים שפעלו למען ספרטה כדי להפיל את אתונה, אחת מהציוויליזציות המכוננות של התרבות המערבית.
גם בקרב מוסלמים שלא עברו הקצנה מתקיימת קבלה רחבה של נוהגי שריעה, כגון טיוח מתמשך של פשעי התעללות מינית. המשטרה, הממשלה ומערכת המשפט בבריטניה מפגינים בעקביות גישה סלחנית כלפי כנופיות האונס – ככל הנראה מתוך פחד עמוק שיתויגו כגזענים. כמו כן חלה פגיעה גוברת בחופש הביטוי לצד דחיית מסורות יהודיות־נוצריות כגון חג המולד וחתירה תחת המשפט המקובל (למשל הקביעה שלמחבלים יש בסך הכול "בעיות נפשיות"). כל זה מלווה בעלייה בשנאת יהודים, מדינת ישראל ותרבות המערב.
במקביל, הכלכלה הבריטית ממשיכה להיחלש. שיעור האבטלה הרשמי נמוך, 4.9%. נראה שרבים פשוט יוצאים משוק העבודה והופכים ללא פעילים כלכלית, ככל הנראה מתוך שביעות רצון מלחיות על קצבאות והטבות חינמיות. כמעט 14 מיליון אזרחים בריטים (21% מהאוכלוסייה) חיים בעוני, עם הכנסה נמוכה מ־60% מהחציון הארצי, ומתקשים לממן מזון, דיור ושירותים חיוניים.
כמו בממלכה המאוחדת, כלכלותיהן של רוב מדינות מערב אירופה נמצאות בנסיגה. בשנת 2000 מדינות האיחוד האירופי ייצגו יחד 20% מהתמ"ג העולמי. עד שנת 2024 ירד חלקן ל־15.2% בלבד.
שיעור הילודה בקרב נשים מוסלמיות בכל רחבי מערב אירופה גבוה בהרבה מזה של נשים שאינן מוסלמיות.
בצרפת שיעור הילודה הוא 1.56. בגרמניה 1.35. באיטליה 1.14, ובספרד 1.10.
גם שיעור הילודה בממלכה המאוחדת נמצא בירידה. הוא עומד כיום על 1.41 ילדים לאישה, הרבה מתחת לשיעור התחלופה של 2.1. שיעור הילודה בקרב נשים מוסלמיות גבוה בהרבה. בבריטניה, אף שהפוליגמיה אסורה בחוק, נשותיו הנוספות של גבר מוסלמי מקבלות קצבאות רווחה נוספות. אם הנישואים הפוליגמיים נערכו מעבר לים, זה הופך אותם ללגיטימיים, הבנתם? יש דיווחים שלעתים לכל אחת מארבע הנשים יש בית משלה – ככל הנראה על חשבון משלם המיסים הבריטי.
מה שמתרחש בממלכה המאוחדת מתרחש גם בכל רחבי מערב אירופה – וכבר קנה לו אחיזה בארצות הברית.
בצרפת, המעשים האנטישמיים אולי אינם תכופים כמו בממלכה המאוחדת, אך הם עדיין נפוצים: 1320 תקריות נרשמו בשנת 2025 – יותר מ־3.5 ביום בממוצע. יהודי צרפת מהווים מעט פחות מ־1% מהאוכלוסייה, ובכל זאת, שנה אחר שנה, הם קורבנות של יותר מ־50% מכלל פשעי השנאה על רקע דתי.
בבלגיה, האוכלוסייה היהודית קטנה אף יותר – פחות מ־30,000 איש – אך מספר התקריות האנטישמיות זינק מ־57 בשנת 2022 ל־277 בשנת 2024, עלייה של יותר מפי ארבעה. סקר שנערך בשנת 2024 עבור הקונגרס היהודי האירופי הראה כי בעיני בלגים רבים כתובות גרפיטי על בית כנסת, או עלבונות ואיומים כלפי יהודים או אנשים הנתפסים כ"ציוני" אפילו לא נראים כמעשה אנטישמי: 22% מהנשאלים אמרו שהם רואים מעשים כאלה כמובנים, מקובלים ולגיטימיים.
בגרמניה, היהודים הם פחות מ־0.2% מכלל האוכלוסייה, אך סובלים ממספר לא פרופורציונלי של התקפות על רקע דתי – וגם כאן המגמה בעלייה: מ־1,824 התקפות אנטישמיות שתועדו בשנת 2024 ל־2,267 בשנת 2025.
את הדפוס הזה אפשר לראות בכל רחבי מערב אירופה. במשך שנים, כמעט כל מעשי האנטישמיות – כמו בממלכה המאוחדת – בוצעו בידי מוסלמים שעברו הקצנה. שוב, רוב הפוליטיקאים במערב אירופה מגנים "אנטישמיות", אך מבלי להזכיר מי הם המבצעים.
השנאה למדינת ישראל והיהודים, שיסודותיה מעוגנים בקוראן ובחדית', מושרשת עמוק בקהילות המוסלמיות במערב אירופה וכעת חלקים גדולים מהחברה הלא־מוסלמית הסתגלו אליה.
כל מנהיג מערב־אירופי נוכחי, בדיוק כמו סטרמר, הצהיר – בניסוחים שונים – כי המלחמה באיראן היא "לא המלחמה שלו".
לאחרונה במערב אירופה, מפלגות פוליטיות בעלות מצע דומה לזה של "מפלגת הרפורמה" מתחזקות. כמה מהן נראות בדרכן לנצח בבחירות. הן רואות – ואומרות בקול רם – שבאירופה, הציוויליזציה המערבית עלולה למות. הן קוראות להתחדשות לאומית.
ממשלותיהן של כמה ממדינות מרכז אירופה – פולין, הונגריה, צ'כיה וסלובקיה – אימצו עמדה נחרצת נגד הגירה, שבגינה ספגו ביקורת חריפה מן האיחוד האירופי. הונגריה חוותה כמעט 200 שנות כיבוש בידי האימפריה העות'מאנית. ראש הממשלה לשעבר ויקטור אורבן – שזה עתה הפסיד בבחירות – לא רצה לראות כיבוש אסלאמי נוסף.
שיעור האוכלוסייה המוסלמית במרכז אירופה הוא עדיין מהקטנים בעולם (בין כ־0.1% ל־1% מסך האוכלוסייה). יהודים החיים שם כמעט שאינם חווים התקפות אנטישמיות אלימות. עם זאת, גם מרכז אירופה חווה ירידה בשיעורי הילודה. בצ'כיה השיעור ירד ל־1.28 ילדים לאישה. בהונגריה הוא עומד כעת על 1.31; ובפולין על 1.1.
האם עדיין אפשר להציל את אירופה? אם המפלגות הפוליטיות המבקשות לשמר את הציוויליזציה המערבית ינצחו, כנראה שכן – אך הזמן כמעט אזל.