מה עושים עם האמריקנים והאירופאים האלה? נדמה כאילו הם כמהים תמיד לדו־שיח בין הישראלים לפלסטינים שיביא להסכם שלום, אך באופן מוזר כולם מודעים לכך שהפלסטינים לא עמדו אפילו בדרישות המינימום של ישראל: הפסקת ההסתה (עניין שהיה מוסכם אפילו בהסכמי אוסלו — ואינו דורש כל מימון!) והכרה בישראל כמדינה יהודית. רבים בעולם עדיין רואים בישראל את המדינה הערבית הבאה, ה-22 במספר.
כל כמה שקשה לומר זאת, היהודים צודקים במקרה הזה. קיים חשש לגיטימי מכך שבלי מימוש התנאים האלו תהיינה שתי מדינות פלסטיניות: הגדה המערבית וישראל — למעשה, שלוש מדינות, אם מביאים בחשבון את עזה.
האמריקנים והאירופאים אינם מבינים כי עבור העם היהודי, הדרישה למדינה היא תנאי מקדים לכל דיון על ירושלים, גם על בסיס היסטורי. לפני 1967, כשמחצית מירושלים הייתה בידי ירדן — מצב אליו מבקשת הקהילה הבינלאומית להחזיר את ישראל — נעקרו מבית־הקברות בהר הזיתים בידי התושבים הערביים כ-38,000 מצבות יהודיות עתיקות, ששימשו כאבני מדרכה וכחומר בניין למחנות הצבא הירדני, כולל בתי־השימוש. כשהאזור נכבש מחדש בידי ישראל בשנת 1967 נמצאו קברים חפורים, שעצמות הקבורים בהם פוזרו. חלקים מבית־הקברות הפכו לאזורי חנייה ולתחנת דלק, ודרך אספלט נסללה בתוך בית הקברות.
אותם אמריקנים ובני מערב טובי לב אחרים לוחצים בכל זאת על ישראל לפעול כ"מבוגר האחראי" ולצאת במחוות חד־צדדיות של רצון טוב. הם מבקשים מהישראלים לסגת מהשטחים הכבושים ולקחת איתם את התושבים היהודיים של יישובים בגדה המערבית. נדמה שהם כבר שכחו מה קרה לפני קצת יותר מעשר שנים, ברצועת עזה, כשהישראלים אכן נסוגו במחווה חד־צדדית של רצון טוב. הישראלים פינו חד־צדדית כל מטר מרצועת עזה בשנת 2005, כדי שהפלסטינים יוכלו לבנות להם את סינגפור שלהם — ללא כל תנאים! בתמורה הם קיבלו את החמאס ותשע שנות טילים. אם מישהו חושב שהישראלים מתכוונים לנסות זאת שוב, מצפה לו הפתעה.
כפלסטיני, אני מקדם בברכה גישה הומניסטית הקוראת לחזק לוותר לחלש; אך בחינה כנה של המצב גורמת לי לתהות אם המערב בכלל מבין את המזרח-התיכון. במאמציהם למצוא פתרון הם ממשיכים לעשות כל טעות אפשרית. ראשית, הם ממשיכים לדרוש מהישראלים ויתורים שיפגעו בביטחון המדינה — והם אינם דורשים מהפלסטינים אפילו הצהרה בנוסח "לישראל יש זכות קיום".
המערב מבקש, כך נראה, להפחיד את ישראל כדי שתבצע ויתורים. מה שנשכח בכל זה הוא, שלפי החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 242 השטחים יהיו כבושים עד ליישוב הסכסוך. וכאן יש לנו משחק התשה חביב: אתה לא מסיים את הסכסוך לעולם, כך שהשטח נשאר כבוש, ואז אתה מאשים את הצד השני בכיבושו! אפילו אנחנו מסוגלים להבחין בכך.
הדרישה טובת-הלב העדכנית של המערב — דרישה הרסנית עבור העובדים בשטחים — היא לסמן מוצרים מהשטחים הכבושים. אין דרישה כזו משום כוח כובש בעולם: לא מהרוסים בקרים ובאוקראינה, לא מהתורכים בקפריסין, לא מהפקיסטנים בקשמיר, לא מסין בטיבט. למעשה, מדובר בשיטה של החרמה-הסטה-וסנקציות או BDS, שמטרתה לרסק את ישראל מבחינה כלכלית.
אבל אותם טובי לב במערב אינם מבחינים בכך שהאיומים שלהם רק מחזקים את תחושת הסכנה של ישראל, ויוצרים בסופו של דבר תוצאה הפוכה למה שהאירופים כיוונו לו. במקום להביא את הישראלים והפלסטינים לשולחן המשא-ומתן, צעד כזה מחזק באופן טבעי את נחישותה של ישראל להגן על עצמה. אבל הפעלת לחץ על הישראלים לא תגרום להם לבצע התאבדות קולקטיבית. במקום זאת, היא תגרום לישראלים ולפלסטינים כאחד להתבצר עוד יותר בעמדותיהם.
האיום אמריקני להפוך את ישראל למדינה דו־לאומית נועד להפחיד את ישראל לכדי ביצוע ויתורים הנוגעים לאינטרסים החיוניים שלה, בלי לקבל שום דבר בתמורה מהפלסטינים. במציאות, האיום רק מקשיח את נחישותם של הפלסטינים למנוע ממנהיגינו לוותר אפילו במילימטר לישראל. האיום האמריקני הוא מכשול לשלום.
מעל לכל, מדהים להיווכח שהמערביים אינם מסוגלים להבין שמטרת ההסתה וההתקפות של הרשות הפלסטינית כעת באה מתוך שאיפה להחליף את ישראל במדינה פלסטינית.
הביטו לרגע ברשות הפלסטינית. במזרח־התיכון, כל מה שיכול להתמוטט אכן מתמוטט במוקדם או במאוחר — בלי קשר למאמצים לייצב אותו. הישראלים, שיש להם ניסיון רב בעניינים אלו, אינם מתכוונים לשים את הז'יטונים שלהם על המנהיג הנוכחי של הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס. פרפורי הגסיסה של המשטר שלו הופכים עזים יותר משבוע לשבוע, כפי שאפילו המערב יכול לראות. אך אם הרשות הפלסטינית עלולה לנפוח את נשמתה בכל רגע, איך אפשר בכלל לבקש מהישראלים להפקיד את עתידם בידיו הרועדות של עבאס? האם המערב אכן מבקש שהישראלים יפקירו את ביטחונם בתמורה להבטחות החלולות של משטר שנמצא צעדים ספורים מהתפוררות גמורה?
לרוע המזל, הישראלים כבר יודעים — ושוב, כלקח מהעבר — שעד כה ההבטחות הפלסטיניות לא שוות יותר מיריקה בקאסבה של שכם. אם נסתפק בדוגמה אחת בלבד: בהסכמי אוסלו חתמו הפלסטינים על הסכם בו התחייבו להפסיק להשתמש בטרור כדי לקדם מטרות פוליטיות. ודי לחכימא.
מחמוד עבאס אולי שימש כנשיא פלסטין, אבל את מי באמת הוא מייצג? הוא בוודאי שאינו מייצג את הפלסטינים ברצועת עזה, בישראל, בירדן, בלבנון, בסוריה ובכל מקום אחר שבו יש פלסטינים. הוא אפילו לא מייצג את הפלסטינים בגדה המערבית שלו. חלקים גדולים מהציבור הפלסטיני בגדה המערבית חדלו מלהתייחס לעבאס כנציגם החוקי. כהונתו הסתיימה כבר לפני שנים: הוא כעת בשנה האחת־עשרה של כהונתו בת ארבע השנים. אני יכול להבטיח למכור לכם את עץ הזית שם, אבל מה עושים אם זה לא עץ הזית שלי? הוא לא יכול להבטיח באמת שום דבר לאף אחד.
הפלסטינים בעזה גם הם מתכחשים לחוקיות שלטונו של עבאס. הם תומכים בחמאס. זאת ועוד, אפילו בגדה המערבית נהנה החמאס מתמיכה של כמחצית מהאוכלוסייה. מטרתם היא למוטט את הרשות הפלסטינית, ואיתה את מחמוד עבאס.
הישראלים מתייחסים לנשיא הפלסטיני כאל שכיב מרע המונשם מלאכותית — כלומר, מונשם באמצעות כוחות הביטחון של ישראל, התמיכה הכלכלית של ישראל ונדבות מן המערב. על אף כל תמיכת הצדקה, מעמדו של עבאס כה רעוע עד שכדי להישאר בשלטון הוא חייב להתחנף ליריביו, ל"חזית ההתנגדות" ולארגוני הטרור האסלאמיים במחנה הפלסטיני. לכן הוא טוען שהוא רוצה להגיע להסכם שלום עם ישראל וש"ידי הפלסטינים מושטות לשלום"; אך בה בעת הוא מתקיף את ישראל בלי הרף בחזית הבינלאומית, באו"ם ובבית הדין הבינלאומי. במקביל, הוא ואנשיו מסיתים את הפלסטינים לדקור, לדרוס ולירות בישראלים, שעה שהוא מהלל, מפאר ומממן — בסיוע הכספים שהוא מקבל מן המערב — את ה'שאהידים' ואת משפחותיהם.
חמאס ודאע"ש אומרים לכל הפחות את האמת. הם מכריזים באופן גלוי, חזור והכרז, כי כוונתם היא לחסל את ארצות "הכופרים" כמו ישראל ורומא — באותו אופן בו כבש האסלאם את מעוזה הקודם של הנצרות, קונסטנטינופול. מחמוד עבאס, לעומת זאת, הוא פשוט צבוע ופחדן, העובד בהצלחה על העולם באמצעות פה דובר שלום כלפי חוץ, ומסית לטרור כלפי פנים.
אם ארגון טרור אסלאמיסטי אכן ישתלט על הרשות הפלסטינית, הוא יקל בפועל את החיים על ישראל. ישראל תוכל להסביר את מצבה הביטחוני לעולם ולהילחם בטרור בשטחים הכבושים — בלי כל צורך לשאת ולתת, לוותר או להתחנן בפני הפלסטינים להכרה.
יש ישראלים החוששים מהאפשרות של נפילת מחמוד עבאס והשתלטות האסלאם הקיצוני על הגדה המערבית. אבל אף מדינה מערבית לא תתמוך בהקמת אמירות אסלאמית בגדה המערבית. האסלאמיסטים יהרגו את מנהיגי הרשות הפלסטינית, בדיוק כפי שעשה החמאס בשנים 2007-2006 בעזה. וכרגיל, רק הפלסטינים יסבלו.
היחידים שפוחדים, ובצדק, מהמחשבה של שלטון חמאס או דאע"ש בגדה המערבית הם מחמוד עבאס ונאמניו בפת"ח. ההנהגה הפלסטינית תוצא להורג בלי שהיות במצב כזה, וההון שגרפה לכיסה יוחרם. העם הפלסטיני, לעומת זאת, כבר הקצין כמעט כולו, ואינו מוטרד כלל מחיים תחת שלטון משטר אסלאמיסטי של חמאס או דאע"ש. הם מוסלמים: רבים מהם חושבים שהדבר יהפוך אותם טהורים יותר.
הסירוב הפלסטיני להכיר בישראל כמדינה יהודית אינו רק עניין סמנטי שישתנה עם הזמן. מדובר באידאולוגיה בסיסית שלא תשתנה לעולם; היא חלק בלתי־נפרד מהתפישה הפלסטינית-אסלאמית שהיהודים הם כת דתית — לא אומה — ועל כן אינם ראויים לריבונות, למולדת או למדינת לאום.
הפלסטינים, כמו מוסלמים אחרים בעולם, מאמינים שכל אדמה שנכבשה בידי האסלאם הופכת חלק מהוואקף, נחלת המוסדות הדתיים ושייכת לאסלאם לפיכך לנצח. אדמות אלו כוללות את פלסטין וישראל, ומשמעות הדבר היא שליהודים אין זכות להתקיים או אפילו לגרגר אחד מאדמת הקודש.
מנהיגינו יודעים שהכרה במדינה היהודית משמעה ויתור על "זכות השיבה" של הפליטים הפלסטינים למדינת ישראל, ויישובם במדינה הפלסטינית העתידית בלבד. הם פשוט לא יכולים להסכים לכך. כל פלסטיני יודע בליבו שאיננו רוצים במדינה משלנו לצד ישראל, אלא במקום ישראל. הפלסטינים לא וויתרו ולא יוותרו על זכות השיבה; עמוק בתוך ליבם הם מקווים שהיא תוביל להכחדה דמוגרפית של ישראל ולהקמתה של מדינה פלסטינית על חורבותיה.
היהודים החיים במזרח־התיכון מבינים את הדינמיקה של המזרח־התיכון ואת האתגר הכרוך בשימור מדינה עצמאית ודמוקרטית באזור רווי כאוס ועימותים פנימיים הרסניים. הם יודעים שכל מי שממצמץ נתפש כחלש, וכל מצמוץ נתפש בידי היריב כדלת פתוחה להתערבות. על אף האיומים מן המערב, הישראלים אינם מתרגשים במיוחד. ישראל פתחה שווקים חדשים ונרחבים במזרח הרחוק ועל פניו נדמה שהיא עושה בהם חיל. מבחינה דמוגרפית, מספר היהודים בין הירדן והים התיכון עולה.
מה שמנהיגינו שפג תוקפם מסרבים להבין הוא שהישראלים הציבו לנו מלכודת: הם מבססים את התכניות שלהם על הסרבנות שלנו. המנהיגים שלנו רק מתפתים לתקוות השווא והציפיות הבלתי-סבירות שמעניקים להם בני המערב טובי הלב. הכוונות שלהם יכולות להיות טובות, אך הם מסרבים בעיקשות להבין שלמנהיגים שלנו פשוט אין רצון או אומץ או יכולת להביא לשולחן אפילו זבוב. מחמוד עבאס והנהגת הרשות הפלסטינית מעדיפים שהדברים ישארו כמו שהם כדי להימנע מגינויים כבוגדים על־ידי עמם אם ישבו אל שולחן המשא-ומתן עם הישראלים.
עבאס יודע — מה שרבים ממנהיגי אירופה אינם יודעים — כי בלי נוכחות ישראל בגדה המערבית חמאס והמדינה האסלאמית יוציאו אותו להורג מחר, לצד עוזריו, בכיכר העיר.
עבאס לא רוצה לחזור לשיחות עם ישראל משום שהוא יודע שאין לו שום דבר להציע. מטרתו העיקרית עתה היא לאכוף פתרון על ישראל, בסיוע הקהילה הבינלאומית. הפתרון שאליו הוא חותר — נסיגה מלאה לגבולות 1967 — יציב איום קיומי לישראל. במצב כזה זה יהיה גם רק עניין של זמן עד שהמדינה הפלסטינית תיפול לידי חמאס או המדינה האסלאמית.
אנחנו מודים למערביים טובי הלב על כל הכוונות הטובות שלהם. אבל הם גורמים סבל לכולם ולא משיגים מאום. משאלתנו לשנה החדשה היא שהמערביים טובי הלב פשוט יפסיקו.
בסאם טוויל הוא חוקר פלסטיני החי במזרח־התיכון.