אין מחסור של אירוניה סביב הדיונים הבלתי-פוסקים של ישראל ומדינה פלסטינאית.
דוגמה אחת אשר נשכחת למרבה הפליאה היא השינוי המוחלט בעמדתו של ראש הממשלה לשעבר שמעון פרס. מוכר כיום אולי כמוביל הגאה ביותר של "פתרון שתי-המדינות" – אשר לעתים נקראת בשם "מפת הדרכים לשלום במזרח התיכון" – פרס חשב תחילה שריבונות פלסטינאית הינה איום קיומי בלתי-נסבל בעבור ישראל. ליתר דיוק, בספרו, מחר הוא עכשיו (1978), מר פרס הזהיר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים:
"הקמה של מדינה [פלסטינאית] כזו פירושה זרם פנימה של כוחות פלסטינאים מוכנים-לקרב לתוך יהודה ושומרון. כוח זה ביחד עם הצעירים המקומיים, יכפיל עצמו תוך זמן קצר. לא יהיה לו מחסור של נשקים או ציוד צבאי אחר ובתוך מרחב זמן קצר, תשתית ליציאה למלחמה תוקם ביהודה, בשומרון וברצועת עזה. ... בזמן מלחמה, גבולות המדינה הפלסטינאית יהוו נקודת התאספות מצויינת לכוחות ניידים לבצע תקיפות על מתקני תשתיות החיוניים לקיומה של ישראל."
עתה, ראש הממשלה בנימין נתניהו, שעל פי הנראה מסכים לעמדתו המקורית של פרס על פלסטין, מוכן ללכת בכל מקרה עם הרעיון של מדינה פלסטינאית בצורה זו או אחרת, אך רק בתנאי שמנהיגיה המיועדים יסכימו תחילה "לפירוז." נתניהו, "הנץ", נמצא עתה בהסכמה עם האזהרה המוקדמת, המקורית של פרס, "היונה." הערכתו של פרס הייתה לנחישות נתניהו, מידה במידה.
בעבור ישראל, כפי שמבין מר נתניהו, טעויות ואי-הבנות משפטיות יכולות לגרום במהרה לעלייתם של סיכונים אפשריים ללא-תקנה. בהתייחס לעניין הייחודי של "פלסטין," הסכנות האורבות מתחת הינן מורכבות, ישנות ואף גלובליות ייתכן. סכנות אלו עלולות גם להחמיר על ידי דרישה (ע"י ארה"ב, רוסיה ו/או האומות המאוחדות) לנסיגה ישראלית מרמת הגולן למען סוריה. או אז, חמושים יוכלו שוב להתחיל לירות לעבר חקלאים מתחתם, העובדים במישורים הישראליים.
ההיסטוריה יכולה לעזור לנו להבין טוב יותר את תוצאות האמת של כל "פתרון שתי-מדינות." מראשיתה של מערכת המדינה, בשנת 1648, בעקבות מלחמת שלושים השנים והשלום של ווסטפליה, מדינות ניהלו בשגרה אמנות על מנת לספק ביטחון. כל עוד הן מולאו ברצון טוב, הסכמים אלו מעוצבים ונבחנים בהתאם לחוק הבינלאומי. תכופות, כמובן, נוצרים סכסוכים כאשר החתומים קבעו שהמשך מילוי דרישות ההסכם אינו מתיישר עם האינטרס הלאומי המקובל שלהם.
עבור ישראל, הסכם השלום של 1979 עם מצרים נשאר עקרוני וחשוב. עדיין, כל הדהוד משינוי משטרי על עליה אסלאמית בקהיר יכולה בקלות לסמן את פריצתו של הסכם זה. סיכונים אלו של איון מכוון יכולים להיות מיושמים לממשלה חילונית בגלוי, באם מנהיגיה (היום, הכוונה לנשיא א-סיסי) יחליטו, ללא שום כל סיבה, שההסכם ההיסטורי עם ישראל צריך להיפסק עתה.
כל משטר לאחר א-סיסי שיעניק חלק כלשהו מהסמכות השלטונית לאחים המוסלמים, לבאי-כוחם, או ליורשיהם הג'יהאדיסטים (כמו דעא"ש), יוכלו ליצור ביטול מצרי רשמי. למרות שהפסקת התחייבויות של ההסכם על ידי הצד המצרי יהווה בהכרח הפרה חמורה של אמנת וינה בדבר דיני אמנות משנת 1969, "האמנה של האמנות" השולטת, יש מעט אם בכלל שישראל או כביכול "הקהילה הבינלאומית" יוכלו לעשות בתגובה. במילותיו בעלות-התובנה עדיין של הפילוסוף הבריטי מהמאה ה-17, תומס הובס: "בריתות, ללא החרב, הינן רק מלים..." (לוויתן).
חזרה לפלסטין. ממש ביום שישי האחרון, הטלוויזיה ברשות הפלסטינאית (רש"פ), לא חמאס, איימה על יהודים, לא רק ישראלים, ברצח-עם:
"מטיף טלוויזית הרש"פ: "אללה, הענש את אויבך, את אויבי הדת, ספור מספרם והרוג אותם עד האחרון והבא להם יום שחור. אללה, הענש את היהודים המרשעים ואת אלו מבין האתאיסטים העוזרים להם. אללה, אנו מבקשים שתעניק עלינו בחינה וכבוד על כך שתאפשר לנו לדחות אותם ומבקשים ממך להצילנו מרועם." [טלוויזית רש"פ רשמית, אפריל 22, 2016]
זה רק חלק מבעיית ביטחון רחבה יותר. במסגרת החוק, לישראל יש זכות "מונעת" (שלא ניתן להפריכה, שאינה פתוחה לאתגר או ערעור) להישאר "בחיים." היה זה אם כן ראוי בהחלט למר נתניהו להתנגד כמקודם לכל צורה של מדינה פלסטינאית. אחרי הכל, פתח' וגם חמאס תמיד ראו ועדיין רואים, בישראל פשוט כחלק "מפלסטין". על המפות הרשמיות הנוכחיות שלהם, כל ישראל – לא רק הגדה המערבית, יהודה ושומרון – מזוהה בבולטות "כפלסטין הכבושה." באשר לירושלים, החלטה של אונסק"ו מאפריל 15, 2016, התייחסה בביטול לאתרים היהודיים "כביכול", כולל הכותל המערבי.
פלסטין, בעוד אינה מדינה ריבונית במלואה, הינה "מדינה משקיפה שאינה-חברה" של האומות המאוחדות. בתוך מקום מוגבל יותר זה, "פלסטין" התקבלה כבר לתוך אונסק"ו וללא הפתעה מרובה, הצטרפה בהתלהבות להחלטה של אפריל 15, 2016 המעמידה בשאלה את כל "האתרים היהודיים."
על פי נקודת המבט האסלאמית הנוקשה, יש לומר לא רק בהשקפה הצרה הג'יהאדיסטית או האסלאמיסטית, ישראל מתוארת כיהודי אחד גדול. המדינה היהודית, במבט דוקטרינרי זה, עליה להיות מתועבת ולהיעקר בגלל "הרוע" הפנימי שלא ניתן לרפאו לכאורה הנאמר ששוכן בתוך כל אחד ואחד מהיהודים. נקודת מבט רצחנית וערמומית זו שונה מאוד מהרעיון האפנתי יותר שישראל איכשהו מתועבת באזור "רק" מסיבות פוליטיות לגיטימיות, כלומר לכאורה "כובשת." במציאות, המדינה הישראלית מתועבת בעולם האסלאמי כבדרך קבע מפני שאנשיה אינם נכנעים לאסלאם. לכאורה מחלה יהודית זו אין לה תקווה "שתתרפא."
ספר עיון מצרי נוכחי על "היסטוריה ערבית אסלאמית," הנמצא בשימוש נרחב במכללות להכשרת מורים, מבטא רגשות בסיסיים ומכריעים בגסות:
"היהודים הם תמיד אותו דבר, כל פעם ובכל מקום. הם לא יחיו בשום מקום חוץ מהחשיכה. מתכננים הם רעות בחשאי. הם נלחמים רק כאשר הם במחבוא; מפני שהם פחדנים. ... הנביא הראה לנו את הדרך הנכונה להתייחס אליהם והצליח לבסוף לרסק את המזימות שתכננו. היום אנו צריכים לעקוב אחר דרך זו ולטהר את פלסטין מזוהמתם."[1]
בכתבה מוקדמת יותר באל-אחרם על ידי ד"ר לוטפי עבד אל-עזים, הפרשן המפורסם טען, ברצינות תהומית:
"הדבר הראשון שעלינו להבהיר היא שלא תיעשה הבחנה בין היהודי לבין הישראלי... היהודי הוא יהודי, דרך אלפי השנים ... בדחייה של כל ערך מוסרי, טורפים את החי ושותים דמו בעבור מספר מטבעות. היהודי, הסוחר מוונציה, אינו שונה מהרוצח בדיר יאסין או מהרוצח של המחנות. הינם דוגמאות שוות של בזיון אנושי. הבה אם כן נניח בצד הבחנות אלו ונדבר רק על היהודים."[2]
בכתיבתו גם על "הבעיה הציונית," ד"ר יאחה אל-ראקאווי כתב בגלוי באל-אחרם:
"כולנו שוב עומדים מנגד לבעיה היהודית, לא רק הבעיה הציונית; ועלינו להעריך מחדש את כל המחקרים העושים הבחנה בין "היהודי" לבין "הישראלי." עלינו גם להגדיר מחדש את משמעות המילה "יהודי" כך שלא נדמיין עצמנו מדברים דת אלוהית שהתגלתה, או מיעוט הנרדף על ידי האנושות ... אין אנו יכולים אלא לראות מולנו את דמותו של האיש הגדול היטלר, וייתן עליו אלוהים את רחמיו, שהיה החכם מכל אלו שעמדו מול בעיה זו ... ואשר מתוך חמלה לאנושות ניסה להשמיד כל יהודי, אך התייאש מריפוי גידול סרטני זה בגוף האנושות."[3]
לבסוף, בחנו מה "שותף לשלום" המקורי של ישראל להסכמי אוסלו, יאסר עראפת, אמר בינואר 30, 1996, בעודו נואם בפני 40 דיפלומטים ערביים במלון הגראנד אשר בשטוקהולם. נאום תחת הכותרת, "הקריסה המוחלטת המתקרבת של ישראל," עראפת אמר בצורה שאינה מתנצלת וללא כל היסוס:
"אנו הפלסטינאים נשתלט על הכל; כולל כל ירושלים. ... כל היהודים העשירים שיקבלו פיצויים ייסעו לאמריקה. ... אנו באש"ף נרכז עתה את כל מאמצינו על לפצל ישראל מבחינה פסיכולוגית לשני מחנות. בתוך חמש שנים, יהיו לנו בין שישה לשבעה מליון ערבים החיים בגדה המערבית ובתוך ירושלים. ... אתם מבינים שאנו מתכננים לחסל את מדינת ישראל ולהקים מדינה פלסטינאית טהורה. ... אין לי צורך ביהודים; הם יהודים ויישארו ככאלו."
לאור דעות חוזרות ושנות אלו מצד הערבים על קיומה של ישראל, אין על החוק הבינלאומי לצפות לציות פלסטינאי לכל הסכם קדם-מדינתי, כולל אלו הדנים בשימוש בכוח חמוש. זה נכון גם אם הסכמים אלו היו כוללים כמה ערובות מפורשות מצד ארה"ב לישראל. כמו כן, אמנות מקוריות יכולות להיות מחייבות רק כלפי מדינות, לכן כל הסכם שאינו אמנה מלכתחילה בין הקדם-מדינה "פלסטין" לבין ישראל יכול להיות מוכח במהרה ככזה שיש בו מעט או לא בכלל תוקף או יעילות.
מה אם ממשלתה של המדינה הפלסטינאית החדשה הייתה בכל זאת מוכנה לראות עצמה כמחויבת על פי הסכם שאינו-אמנה, קודם-למדינה? אפילו בנסיבות חסרות סיכוי אלו, לממשלה הפלסטינאית המכהנת עדיין יש יכולת תחת אמתלה משפטית ובפני מספר הזדמנויות לחסל את ההסכם. "פלסטין" יכולה לסגת "מהאמנה" בגלל מה שהיא רואה "הפרה מהותית" – הפרה כביכול על ידי ישראל אשר לכאורה חתרה תחת "המטרה או התכלית" של ההסכם. היא יכולה גם להצביע על מה שנקרא בחוק הבינלאומי רבוס סיק סטאנטיבוס ("שינוי מהותי של הנסיבות").
עתה, אם פלסטין עלולה להחליט להצהיר על עצמה כפגיעה לסכנות שלא נראו קודם – אולי אף לא מפני ישראל אלא מצבאות ערביים אחרים או ארגוני החסות שלהם – היא תוכל באופן משפטי לסיים את התחייבותה הקודמת להישאר מפורזת.
ישנו גורם אחר המסביר מדוע תקוותו המותנית של ראש הממשלה נתניהו לפירוז פלסטינאי מבוססת בצורה שגויה ומדוע הפסימיות המוקדמת של ראש הממשלה פרס נשארת מבוססת היטב. לאחר הצהרת עצמאות, ממשלה פלסטינאית חדשה, אחת שכביכול מציגה את אותם הכוונות לרצח-עם בגלוי, יכולה להפנות "לשגיאות שבעובדות" או "לאילוצים" קודם לעצמאות, כטיעונים תקפים לחסל את ההסכם. באופן משמעי, הטיעונים הרגילים אשר יכולים להיקרא תחת החוק המקומי כדי לבטל הסכמים יכול להיות מיושם באופן זהה תחת החוק הבינלאומי, גם לאמנות ממשיות וגם להסכמים מעוטי-סמכות.
כל אמנה, או הסכם כמו-אמנה הינו בטל אם, בזמן הכנסתו, הוא מתנגש עם חוק "מניעתי" בחוק הבינלאומי, חוק המקובל על ידי קהילת המדינות אשר אין סטייה מותרת ממנו. בגלל שהזכות של מדינות ריבוניות להחזיק כוחות צבא להגנה-עצמית הינו חוק אחד כזה,"פלסטין" יכולה להיות בתוך המסגרת החוקית לבטל כל הסכם, אשר לפני עצמאותה, דרש פירוז.
בקצרה, בנימין נתניהו אינו צריך לראות נחמה מאי אילו הסכמות משפטיות של פירוז פלסטינאי. באם הממשלה של מדינה פלסטינאית עתידית תבחר להזמין צבאות זרים או מחבלים לתוך שטחה, ייתכן ולאחר שהממשלה המקורית הופלה על ידי ג'יהאדיסטים יותר לוחמניים או כוחות אסלאמיים אחרים, היא תוכל לעשות כן לא ללא קשיים מעשיים, אך גם למעשה ללא הפרה משמעותית של חוקים בינלאומיים.
הסכנה העיקרית לישראל מכל הנחה של פירוז פלסטינאי הינה יותר מעשית מאשר משפטית. "מפת הדרכים" "לפלסטין" המועדפת עדיין על ידי נשיא ארה"ב ברק אובמה ורוב מנהיגי אירופה, נובעת מחוסר הבנה עיקש של ההיסטוריה הפלסטינאית ובד בבד מההיסטוריה המשפטית הארוכה של חיים יהודיים וזכות לאיזורים שבמחלוקת ביהודה ושומרון (הגדה המערבית) וירושלים. במינימום, הנשיא אובמה ואפילו חשוב מכך, ממשיכו בתפקיד, צריכים להכיר לבסוף שהארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) הוקם בשנת 1964; שלוש שנים לפני שהיו "אילו שטחים כבושים." את מה בדיוק, תכנן אש"ף "לשחרר"? זוהי שאלה עיקרית שעדיין זועקת לקבל תגובה הגיונית.
מדינה פלסטינאית, כל מדינה פלסטינאית, תייצג סכנת מוות לישראל. לא ניתן יהיה להקל סכנה זו, אפילו לא על פי דרישותיו הנחרצות של ראש המשלה הנוכחי של ישראל, או על ידי התחייבות כלשהי קודם-לעצמאות של הפלסטינאים "לפירוז."
למרבה האירוניה, אם על ידי מזל, מדינה פלסטינאית חדשה תחליט אכן לציית להתחייבויות קדם-מדינתיות אלו, היא תהיה אם כן עוד יותר פגיעה להשתלטות של ארגון ג'יהאדיסטי כגון דעא"ש.
בזירה מסובכת בצורה מיוחדת, מלאה באירוניות, ישנן אמיתות משפטיות שיכולות לעזור למנהיגים ישראליים לבחור תרופה מבטיחה יותר למלחמה ולטרור מאשר ההזיה שהיא "פתרון שתי-המדינות." אזהרותיו המוקדמות של שמעון פרס אודות "פלסטין" היו מדויקות וצריכות להישמע גם היום.
[1] ברנרד לוויס, שמיים ואנטישמיים, וו.וו. נורטון, 1999, עמ' 218-219
[2] "הערבים והיהודים – מי יהרוס את מי?", ד"ר לוטפי עבד אל-עזים, אל-אחרם איקטיסדי, ספטמבר 27, 1982
[3] אל-אחרם, מצרים, המפלגה הליברלית, יולי 19, 1982.