 ראשידה טלאיב (במרכז). מקור התמונה: VOA. |
דמיינו לעצמכם מקרה בו הקונגרס היה שוקל חקיקה האוסרת חרמות נגד חברות בבעלות הקהילה הגאה, נשים או מוסלמים. האם הסנאטור ברני סנדרס היה טוען שחרם כזה מפר את התיקון הראשון לחוקה? או מקרה אחר של חקיקה האוסרת חברות להחרים מדינות בהן יש רוב מוסלמי. האם חברת הקונגרס ראשידה טלאיב הייתה מאשימה את התומכים בחוק בנאמנות כפולה?
לחוקים באמריקה יש היסטוריה ארוכה של התמודדות עם אפליה על בסיס נטייה מינית, גזע, מגדר ולאום. החוקים שלנו אסרו הצטרפות לחרם הנאצי על עסקים יהודיים בשנות ה-30, ולחרמות הערביים בשנות החמישים והשישים.
כעת הקונגרס שוקל חקיקה נגד חברות המחרימות את המדינה היהודית היחידה בעולם. כאשר אתה מסמן רק את היהודים בזמן שאתה מתעלם מאינספור הפרות זכויות אדם חמורות הרבה יותר – זוהי גזענות, חד וחלק. לכן גם אלה התומכים בתנועת החרם על ישראל (BDS) אשמים בגזענות.
חלק מתומכי ה-BDS טוענים שמדובר במחאה שאמורה ללחוץ על ישראל לשנות את מדיניותה, אבל זה לא מה שמנהיגי החרם עצמם אומרים. המטרה שלהם היא חיסול ישראל והחלפתה במדינה פלסטינית, "מהים עד הנהר".
כל עוד החוקים נגד תנועת החרם אינם אוסרים הגנה על הרעיון ובמקום זאת מתמקדים בפעילות המסחרית, אין בהם משום איום רציני על חופש הביטוי. התיקון הראשון לחוקה מגן על חופש הביטוי, לא על החופש לאפליה כלכלית על בסיס סיווג אישי.
יש לפעמים סוגיות בהן התשובה לא ברורה כל כך, כמו במקרה בו בעל דירה לבן מפרסם שהוא משכיר אותה ללבנים בלבד. יש לי בבית אוסף של גלויות משנות החמישים בהן מלונות במיאמי מפרסמים כי הם מיועדים "לקהל לקוחות מוגבל". זו הייתה לשון נקייה ל"אין כניסה ליהודים". התיקון הראשון לחוקה הרשה לבעלי מלונות לפרסם כי הם מקבלים "לבנים בלבד", אבל לא מגן על פעולת האפליה שבחרם המבוסס על דת או לאום.
אז באיזה צד של הגבול החוקתי עומדת החקיקה נגד תנועת ה-BDS? התשובה תהיה תלויה בניסוח המדויק של החוק. אם החוק אוסר על קידום והצגת הרעיון של חרם, הרי שהוא יהיה לא-חוקתי. אם הוא אוסר על אפליה כלכלית המבוססת על דת או לאום, הוא יהיה במסגרת החוקה.
הדבר הבלתי מתקבל על הדעת הן פעולות של אפליה, ואין דבר יותר מפלה מאשר לסמן את בעל הברית הקרוב ביותר שלך כמוחרם בזמן שאתה ממשיך לעשות עסקים עם שלל מפרי זכויות אדם ברחבי העולם. הרבה מאותם קיצוניים שתומכים בחרם נגד ישראל מתנגדים למשל לחרם נגד קובה, איראן, סין, רוסיה, ונצואלה או סוריה.
חברת הקונגרס טלאיב טוענת כי "חרם הוא זכות וחלק מהמאבק ההיסטורי שלנו לחירות ושוויון". האם היא הייתה תומכת, בשם השוויון, בזכות של גזען לבן להחרים חנות של שחורים? האם היא הייתה תומכת בזכותם של הומופובים להחרים עסקים גאים, או בזכות של אנטי-מוסלמים להחרים מוצרים ממדינות ערב?
גם ההאשמה שלה כי התומכים בחקיקה נגד ה-BDS "שכחו איזו מדינה הם מייצגים" משתמשת שוב באותו סיפור בדים ישן של נאמנות כפולה, המכוון אך ורק נגד יהודים. כאשר טלאיב תמכה במטרה הפלסטינית, למרות שהטרור הפלסטיני רצח לא מעט אמריקנים, אף אחד לא האשים אותה שהיא שכחה איזו מדינה היא מייצגת. לאמריקנים מכל הדתות יש את הזכות לתמוך בישראל מבלי להיות מתויגים כבוגדים, והרבה מהם עושים זאת, בדיוק כמו שאחרים תומכים בפלסטינים.
יישום של סטנדרט אחד על יהודים שתומכים בישראל וסטנדרט אחר על מוסלמים שתומכים בפלסטינים, זוהי גזענות וצביעות. גזענות וצביעות הולכות לרוב יד ביד, וחברת הקונגרס טלאיב היא נערת הפוסטר של שתיהן. אם אלה הפנים החדשות של המפלגה הדמוקרטית, אז הדמוקרטים צריכים להתחיל לדאוג.
אלן דרשוביץ הוא פרופסור אמריטוס בבית הספר למשפטים באוניברסיטת הרווארד.