 רוב הציוד שהצבא העממי של סין רוכש - נושאות מטוסים, נגמ"שים אמפיביים ומפציצי חמקן - מיועד להפגנת שרירים ולא להגנה על המולדת. בתמונה: נושאת מטוסים סינית מסוג 001A, בשנת 2017. (מקור התמונה: GG001213/Wikimedia Commons) |
"היכונו לקרב" כך סיכם עיתון ה-South China Morning Post מהונג קונג, המשמש שופר למדיניות המפלגה הקומוניסטית, את הפקודה הראשונה שהוציא השנה שי ג'ינפינג לצבא השחרור העממי. בנאום שנשא ושודר בכל המדינה, דרש שי: "להתכונן למאבק צבאי מקיף מנקודת התחלה חדשה".
מנהיגה של סין מאיים על שכנותיה ועל ארצות הברית השכם והערב במהלך החודשים האחרונים. "שי אינו רק משחק במלחמה", כתב ויקטור מייר מאוניברסיטת פנסילבניה החודש ברשימת הדיוור Fanell Red Star Rising החודש. "הוא מרהיב עוז ואומר שבכוונתו לפתוח במלחמה. הוא נמצא בהלך רוח מסוכן".
אכן, מסוכן. מוושינגטון ועד ניו דלהי, מדינאים תוהים האם סין תתחיל את העימות ההיסטורי הגדול הבא. בייג'ינג רוצה כמובן "לנצח ללא לחימה", אבל מעשיו של שי ג'ינפינג עלולים להוביל בכל זאת ללחימה. התפתחות מטרידה במיוחד בהקשר זה היא העובדה שהצבא הסיני צובר כוח בקרב החוגים הפוליטיים בבייג'ינג.
צבא השחרור העממי של סין מתחמש במהירות, והתפתחות זו היא בגדר נורת אזהרה. בייג'ינג טענה מאז ומתמיד כי הצבא שלה נועד למטרות הגנה בלבד, אולם אין מדינה שמאיימת על טריטוריה הנמצאת בשליטתה של סין. לכן ההתעצמות הצבאית נראית כהכנה לתוקפנות. רוב הציוד שהצבא העממי של סין רוכש - נושאות מטוסים, נגמ"שים אמפיביים ומפציצי חמקן - מיועד להפגנת שרירים ולא להגנה על המולדת.
מנהיגי סין - לא רק שי ג'ינפינג - סבורים כי גבולותיה אמורים להיות נרחבים יותר מכפי שהם כיום. החשש הוא כי אם דבריהם יהפכו למעשים, הם ישתמשו בכלי הנשק החדשים והמצוחצחים שלהם כדי להשתלט על טריטוריה ולכבוש מים טריטוריאליים ומרחב אווירי, ולהדיר מהם אחרים.
המנהיגים הסינים ואחרים - לוקים ללא ספק במקרה קשה של אירידנטיזם, כיוון שהם רוצים "להחזיר" שטחים שלמעשה מעולם לא היו בשליטתם, אולם הם לא בהכרח רואים בכיבוש צבאי אמצעי להשגת "טריטוריות אבודות" נרחבות. הם סבורים כי הם יכולים להפחיד ולכפות ואז להשתלט מבלי להפעיל כוח.
להתחמשות הצבאית המהירה יש גם יעדים נוספים. בהתייחסו לסין, אמר ארתור וולדרון מאוניברסיטת פנסילבניה למכון גייטסטון:
"אני סבור כי היא חותרת להגביר את עוצמתה בעיני העולם, לכן יש לראות בהתעצמותה ניסיון להפוך לחזקה דיה כדי לזלזל במערכת הבינלאומית מבלי שיהיו לכך השלכות".
למרות הרטוריקה, הסינים מודעים למחירים "שקשה לצפות מראש" שגובה יציאה למלחמה. במשך מאות שנים, הסינים לא היו טובים כל כך במלחמות ונחלו מפלה אחר מפלה ופלישה אחר פלישה.
הרקורד הצבאי של סין במהלך תקופת שלטון הרפובליקה העממית גם הוא אינו מרשים. אכן, הסינים השתלטו על איי פאראסל ואזורים באיי ספראטלי בים סין הדרומי בשורת התכתשויות עם ממשלות ויאטנם השונות, אבל תקריות אלו היו זניחות לעומת התבוסות שספגו.
מאו דזה דונג אישר שנהרגו 600,000 איש - כולל בנו מאו אנינג - רק כדי להשיג תיקו בקוריאה בתחילת שנות החמישים. יורשו, דנג שיאופינג, פלש בשנת 1979 כדי "ללמד את ויאטנם לקח" ובמקום זאת ספג תבוסה משפילה בידי השכנה הקומוניסטית הקטנה.
למרות הרקורד הלא מרשים, סין מדאיגה. שי כבר מחויב לגנרלים ולאדמירלים שגיבשו את התמיכה הפוליטית העיקרית בו בחוגי המפלגה הקומוניסטית, והם צברו כוח רב אף יותר כאשר העם הסיני הפך חסר מנוחה.
כפי שאמר החודש ווילי לאם מהאוניברסיטה הסינית של הונג קונג למכון גייסטון: "המנהיגות הבכירה פרנואידית בנוגע לתסיסה חברתית נרחבת" ולכן העניקה בידי הצבא והמשטרה סמכות נוספת במטרה לחזק את ביטחון הפנים... שי מבין היטב כי הצבא והמשטרה שומרים על שרידותה של המפלגה הקומוניסטית".
שי ניסה להשליט סדר על ידי מאמצים "נגד שחיתות" - אשר בפועל היו סדרה של טיהורים פוליטיים - וכפי שג'ון טויפל דרייר מאוניברסיטת מיאמי אמרה לגייטסטון הפכו ל"ארגון צבאי גורף".
אולם מאמצים אלו לא נחלו הצלחה מלאה, לכן שי מנסה, כפי שמגדיר זאת וולדרון, להיתפס כ"שליט צבאי". הוא מכיר בכוח צבא השחרור העממי כ"מכתיר מלכים" היכול לתמוך ולהדיח מנהיגים אזרחיים. "ההתמקדות הסינית כיום בצבא נובעת ללא ספק ממניעים פוליטיים פנימיים והיא אינה קשורה לשינויים בסביבה הבטחונית", אמר וולדרון. שי, מתוך רצון לחלות את פניהם, צריך להסכים עם מפקדי הצבא.
גם אם התהליך נובע מאינטרסים פנימיים, אין זה אומר שהוא פחות מסוכן. שי העניק לצבא תקציבים מופרזים ואפשר לקצינים הבכירים להרחיב את תחומי סמכותם בגיבוש מדיניות חוץ פרובוקטיבית. הכרזתה בנובמבר 2013 על "תחום זיהוי הגנה אווירית" חדש בים מזרח סין היא ניסיון חצוף לשלוט על שמיי החופים ודוגמה ברורה להשפעת הצבא. השתלטותה על שונית סקרבורו בתחילת 2012 ובניית בסיסים צבאיים בשרשרת איי ספארטלי בים סין הדרומי הם אירועים נוספים המערערים את היציבות באזור.
ההשפעה הצבאית על הבירה הסינית משמעה עוינות שאינה יוצאת לעולם מהאופנה. מפקדי צבא השחרור העממי הבכירים איימו פעמיים במהלך דצמבר במתקפה ללא פרובוקציה על הצי האמריקאי. "ארצות הברית מפחדת יותר מכל מהרוגים" אמר סגן אדמירל לואו יואן בתקרית השנייה.
"כעת יש לנו טילי דונגפנג 21D, ודונגפנג 26. הם מסוגלים להטביע נושאות מטוסים. אנו תוקפים ומטביעים אחת מנושאות המטוסים שלהם. תנו להם לספוג 5,000 הרוגים. תקיפה והטבעה של שתי נושאות מטוסים הן 10,000 הרוגים. בואו נראה אם ארצות הברית מפחדת או לא?"
כולם, לא רק ארצות הברית, צריכים לפחד, גם בשל ההקבלה בין הצבא הסיני היום לצבא היפני בשנות השלושים.
בשנות השלושים, מפקדי הצבא היפני, כפי שסיפרה דרייר לגייטסטון, נקטו "אמצעים דרסטיים כדי לאלץ את הממשלה להיכנס למלחמה, ואף התנקשו בפוליטיקאים יפנים שהתנגדו למהלכים אלו".
הצבא היפני אז, בדומה לצבא הסיני היום, ניזון מהצלחותיו ומלאומנות קיצונית. אז, כמו גם היום, לאזרחים הייתה שליטה רופפת בלבד בצבא הגדול באסיה. אז, כמו היום, הצבא הגדול באסיה הפגין דעתנות ולוחמנות.
יתרה מזאת, בשנות השלושים הפיצה התקשורת את הרעיון כי יפן מוקפת על ידי כוחות עוינים הרוצים למנוע את התחזקותה. ארי הוטה בספרו Japan 1941:Countdown to Infamy כתב כי היפנים "שכנעו עצמם להאמין כי היו קורבנות של נסיבות ולא תוקפים". זה בדיוק מה שהסינים עושים היום.
"אם אנו שואלים 'האם הם רצו מלחמה?' התשובה היא כן, ואם אנו שואלים 'האם הם רצו להימנע ממלחמה?' התשובה היא עדיין כן", אומר מרויאמה מסאו, חוקר מוביל במדעי המדינה בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, כפי שמצטט אותו הוטה. "למרות שהם רצו מלחמה, הם ניסו להימנע ממנה. למרות שהם ניסו להימנע ממנה, הם בחרו במכוון במסלול המוביל אליה".
למרבה הצער, דפוס טרגי זה ניכר כיום בבייג'ינג שבה נראה כי סינים עם דרגות אלוף על הכתפיים רוצים לחזור על אחת השגיאות הגדולות ביותר של המאה הקודמת.
גורדון ג. צ'נג הוא מחבר הספר The Coming Collapse of China ועמית בכיר במכון גייטסטון.