 (מקור התמונה: Mike Coppola/Getty Images) |
תארו לעצמכם שהקריקטורה שפורסמה בשבוע שעבר ב'ניו יורק טיימס' ותיארה את ראש ממשלת ישראל ככלב, הייתה במקום זאת מכילה מנהיג של קבוצה אתנית אחרת ומתארת אותו באופן דומה. אם אתם חושבים שקשה לדמיין דבר כזה, הרי שאתם צודקים לחלוטין. זה יהיה בלתי נתפס להעלות על הדעת שעורך ב'טיימס' היה מרשה לצייר מנהיג מוסלמי ככלב, או כל חבר בדת או גזע אחרים בצורה כה בלתי אנושית.
אז מה יש בעם היהודי שמאפשר לפרסם ציור כה משפיל של אחד ממנהיגיו החשובים? ניתן היה לחשוב שלאור ההיסטוריה הכואבת ובמיוחד בשבוע בו מצוין יום השואה, היהודים יהיו הקבוצה האחרונה לגביהם ירשה לעצמו עיתון מרכזי לפרסם קריקטורה שכאילו נלקחה היישר מהתעמולה הנאצית. אבל לא. בקושי 75 שנים חלפו מאז ה'דר שטרימר' נתן רוח גבית לרצח המוני של יהודים על ידי הצגתם כתתי-אדם, והנה אנו חוזים בתחייה מחדש של יצירות קיצוניות כאלה.
ה'ניו יורק טיימס' צריך להיות רגיש במיוחד לנושא, מכיוון שמדובר באותו עיתון שהיה בצד הלא נכון של ההיסטוריה כאשר היה צריך לדווח על השואה. אנשי העיתון קברו בכוונה את הסיפור מכיוון שבעליו היהודיים רצו להרחיק את עצמם מדאגות יהודיות. הם גם היו בצד הלא נכון של ההיסטוריה בזמן הקמת המדינה היהודית לאחר השואה ובכל הנוגע ליהודים וישראל כיום, ה'ניו יורק טיימס' ממשיך לבחור בצד הלא נכון.
אני מאמין אדוק בזכותו של העיתון לחופש ביטוי וגם בזכותו העקרונית להמשיך בדיווחים מוטים ובקו מערכתי אנטי-ישראלי. אך למרות תמיכתי בחופש הביטוי, אני מתכנן להשתתף בהפגנה מול משרד העיתון ולהשתמש בחופש הביטוי שלי נגד הדרך בה ה'טיימס' מנצל אותו.
גם כאשר הגנתי על זכותם של קומוניסטים או נאצים לבטא את משנתם המורעלת, הקפדתי יחד עם זאת לבטא את הבוז שאני חש אליה. עשיתי את אותו הדבר כאשר תמכתי בזכותם של סטודנטים פלסטינים להניף את דגלם ולציין את מותו של יאסר ערפאת, בזמן שגיניתי את אלה המשבחים רוצח המונים. חופש הביטוי שמור לכולם, אך החובה שלנו היא גם לגנות את אלה המתחבאים מאחוריו כדי להפיץ דעות גזעניות ואנטישמיות.
פרסום הקריקטורה האנטישמית ב'טיימס' לא היה אירוע חד פעמי. במשך שנים ארוכות, מדור הדעות בעיתון מוטה באופן חד-צדדי נגד ישראל. דיווחיו לגבי המתרחש במזרח התיכון היו במקרים רבים שגויים, וכל השגיאות האלו נטו לטובת אויביה של ישראל. רק לאחרונה, ממש בערב חג הפסח, פרסם ה'ניו יורק טיימס' טור דעה שהכריז כי ישו הצלוב היה כנראה פלסטיני. כמה מגוחך, כמה שערורייתי, כמה צפוי.
בשנים האחרונות, היה קשה יותר ויותר למצוא את ההבדל בין הדיווח החדשותי לבין מדור הדעות. לפעמים העורכים היו מתחבאים מאחורי כותרות כמו "ניתוח חדשות" כדי לאפשר לדיעותיהם האישיות להתפרסם בעמוד הראשי, ולאחרונה הם אפילו לא טורחים להסתתר יותר. הדיווחים עצמם, כפי שנחקרו בהרחבה על ידי ארגונים לביקורת התקשורת כמו CAMERA, היו מלאים בשגיאות והטיות נגד ישראל.
המוציאים לאור של ה'ניו יורק טיימס' חייבים לעצמם ובעיקר לקהל הקוראים בדיקה לעומק של ההטייה הזו. עליהם מוטלת האחריות להרוויח מחדש את מעמדו של העיתון כאחד הנחשבים בעולם. כל השוואה למשל בין דיווחי ה'וול סטריט ג'ורנל' לאלה של ה'טיימס' בנושא המזרח התיכון, תעניק לאחרון ציון נכשל.
למרות כל זאת, באופן אישי איני תומך בחרם על ה'ניו יורק טיימס' – תנו לקוראים להחליט בעצמם האם הם מעוניינים לקרוא את דיווחיו המוטים. אני עצמי אמשיך לקרוא את העיתון בעין ביקורתית במיוחד, מכיוון שחשוב לדעת איזה מידע מסולף הקוראים מקבלים וכיצד להתמודד איתו בשוק הרעיונות. לכן אני הולך להפגין מול משרדי העיתון, בזמן שאני מגן על זכותו לטעות. זו היא המהות של התיקון הראשון לחוקה.
לבסוף, ישנן גם חדשות טובות. אחת מעלילות הדם האנטישמיות המסורתיות גורסת כי "יהודים שולטים בתקשורת". אנשים שמפיצים את השטות הזו מצביעים לעתים קרובות על ה'טיימס', שהוא אכן עיתון חשוב שנשלט בידי משפחה יהודית ידועה, משפחת זלצברגר, אך כל מי שממש קורא את העיתון יכול להבין מיד את השקר בטענה.
נכון, ה'ניו יורק טיימס' נשלט במשך שנים על ידי משפחה יהודית, אך אותה משפחה יהודית רחוקה מאוד מהבעת תמיכה בערכים ורגשות יהודיים או במדינת הלאום של העם היהודי. אם כבר, היא משתמשת ביהדות שלה כתירוץ לומר על יהודים מה שכל עיתון מרכזי אחר שאינו בשליטה יהודית לא היה מעז.
אלן דרשוביץ הוא פרופסור אמריטוס בבית הספר למשפטים באוניברסיטת הרווארד.