 התנהגותם של מנהיגי אירופה מול זריף לאורך כל הביקור של מוחמד ג'וואד זריף מראה עד כמה הם חוששים מהמשטר באיראן ועד כמה אותם אבירי מוסר בעיני עצמם יעשו כמעט הכל עבור כסף. בתמונה: הנציגה העליונה לענייני חוץ וביטחון של האיחוד האירופי, פדריקה מוגריני (משמאל), מתייצבת עם זריף במהלך ביקורה באוגוסט 2017 באיראן. (מקור התמונה: European External Action Service/Flickr) |
עוד בטרם הופעת האורח המפתיעה של מוחמד ג'וואד זריף בוועידת ה-G7 שנערכה בצרפת בשבוע שעבר, שר החוץ האיראני נהנה מביקור נעים בארצות סקנדינביה כאשר עצר בשבדיה ובנורבגיה. דנמרק לא הייתה חלק ממסע הפגישות, לאחר שהיחסים בין טהרן לקופנהגן עלו על שרטון בשנה שעברה בעקבות ניסיון ההתנקשות בפעיל אופוזיציה איראני על אדמה דנית.
על פי דיווחים, מטרת נסיעתו של זריף לאירופה הייתה לדון בדרכים להפחית את המתח במפרץ הפרסי ולנסות להציל את הסכם הגרעין שעתידו עומד בסימן שאלה מאז החלטת הנשיא האמריקני טראמפ על יציאת ארה"ב ממנו בחודש מאי 2018. מסע הדילוגים של זריף עורר את זעמם של פעילי זכויות אדם וקבוצות של מתנגדי משטר איראניים גולים שמחו על ביקורו. אחרי הכל, שר החוץ מייצג משטר הידוע כאחד מהמובילים בעולם בכל הקשר להפרות זכויות אדם.
באיראן, אלה המתנגדים למדיניות המשטר בכל תחום נרדפים ונעצרים: החל מאנשי ארגוני עובדים, עורכי דין ופעילות זכויות נשים וילדים, דרך עיתונאים ובני קבוצות מיעוט ועד לפעילים למען איכות הסביבה וזכויות בעלי חיים. למעשה, כמה ימים לפני הגעתו של זריף לאירופה, מומחי זכויות אדם של האו"ם קראו למשטר האייתוללות לשחרר שלוש נשים שנשפטו לעונשי מאסר ארוכים לאחר שהפרו את החוק המחייב ללבוש חיג'אב.
אך ההפגנות באירופה לא כוונו רק נגד זריף, אלא גם נגד מארחיו האירופאים. ב-21 באוגוסט, מפגינים מחוץ לבניין הפרלמנט בסטוקהולם הוטרדו והוכו על ידי המשטרה המקומית, מה שגרם לרזא פהלווי – בנו של השאה האחרון החי בגלות בארה"ב מאז המהפכה ב-1979 – לשחרר את ההצהרה הבאה:
אני מגנה בחריפות את היחס החמור של המשטרה השבדית לבני עמנו שהתנגדו לנוכחות של סוכני הרפובליקה האסלאמית בשבדיה. מצער מאוד שממשלת שבדיה, הטוענת להיותה פמיניסטית ופרוגרסיבית, לא רק מארחת נציגים של משטר מיזוגני ודכאני, אלא גם תוקפת באלימות את האיראנים שנמלטו מפני אותו משטר...לאחר שהעם האיראני יכבוש מחדש את ארצו ואת חירותו, הוא לא ישכח את הפעולה המבישה הזו."
לאחר שנפגש עם גורמים רשמיים בשבדיה, זריף השתתף בסמינר של 'מכון סטוקהולם לחקר השלום' (SIPRI), בראשו עומד סגן מזכ"ל האו"ם לשעבר יאן אליאסון. אותו אליאסון העומד בראש מכון "שלום" הזמין בחמימות את שר החוץ האיראני לבמה לשאת נאום, ואף התנהג בגסות לאחר מכן כאשר עיתונאי כורדי סיפר לזריף על העינויים שספג בכלא באיראן. כדי להפוך את המצב לגרוע יותר, זריף השיב בלעג לדבריו של הכתב וענה לו בשקר שערורייתי כי כנראה שהמשטר באיראן לא נורא כל כך אם רוב העם הצביע עבורו, כאילו באמת מדובר בבחירות דמוקרטיות.
לאחר מכן המשיך זריף לנורבגיה, שם חיכו לו מפגינים (כולל כותבת שורות אלה) מחוץ למעון ראש הממשלה באוסלו כדי למחות על הגעתו. אך האירוע לא התנהל כמתוכנן: המשטרה אילצה אותנו לעמוד מאחורי מחסומים במרחק כמה רחובות, שם כמובן לא היה יכול זריף לראות אותנו.
באירוע מרגיז עוד יותר, אניקן הויפדלט, חברת מפלגת הלייבור ויו"ר ועדת החוץ והביטחון בפרלמנט, קיבלה את זריף בברכה כאשר ידיה צמודות לגופה ונראה בבירור כי זריף מסרב ללחוץ את ידה. למרבה האירוניה, מדובר בחברת פרלמנט הנחשבת לאחת מהפעילות הפמיניסטיות הבולטות בנורבגיה, אשר סירבה להגיב על התקרית.
התחנה האחרונה במסע של זריף הייתה צרפת, שם מנהלת הרובע הראשון העמידה שלט גדול בבית העירייה שהכריז כי זריף וכוהני הדת באיראן פועלים בניגוד לערכים הצרפתיים. המסר החד-משמעי הזה לא מנע מהנשיא עמנואל מקרון לערוך עמו פגישה שהוגדרה כ"פרודוקטיבית". גם רשת הטלוויזיה 'France 24' לא התרשמה מהמחאה, וכתביה לא התאמצו להציג בפני שר החוץ האיראני שאלות קשות בנוגע למצב זכויות האדם בארצו.
התנהגותם של מנהיגי אירופה מול זריף לאורך כל הביקור מראה עד כמה הם חוששים מהמשטר באיראן ועד כמה אותם אבירי מוסר בעיני עצמם יעשו כמעט הכל עבור כסף. גם הקריאות להשמדת ישראל היוצאות מטהרן כמעט מדי יום לא הטרידו אותם באופן מיוחד.
החשש הזה מורכב משני חלקים: ביטחוני וכלכלי. בעוד המתיחות במצרי הורמוז (בהם עוברים 21 אחוזים ממשלוחי הנפט העולמיים) נמשכת, המסחר עם איראן הוא חיוני עבור מדינות רבות באירופה. זהו אחד ההסברים למשחק הכפול שמנהלים מנהיגי אירופה למעשה מאז הקמת הרפובליקה האסלאמית לפני 40 שנה – מצד אחד מפארים את עצמם כמגינים ומקדמים של זכויות אדם, אך מצד שני מעניקים למשטר באיראן פטור מוחלט בנושא.
הסבר אחר ומדאיג לפייסנות האירופאית כלפי טהרן הוא שלעתים קרובות האידיאולוגיה של כמה מהדמיות הפוליטיות הבולטות באירופה חופפת לזו של האייתוללות. כך למשל, ראש מפלגת הלייבור הבריטית ג'רמי קורבין הידוע בעוינות יוקדת לישראל וליהודים, קיבל לכאורה כספים מרשת הטלוויזיה האיראנית 'Press TV' עבור ראיונות שהעניק לה, ובהם כמובן תקף בחריפות את ישראל. זהו כלי תקשורת השייך כמובן למשטר, אותו משטר הקורא למחוק את ישראל מהמפה ומקיים תחרות קריקטורות שנתית בנושא הכחשת השואה.
דוגמה נוספת לכך הוא המקרה של ברנד ארבל, דיפלומט גרמני ומי שעמד בראש 'Instex', הגוף שהוקם על ידי מדינות אירופה כדי לעקוף את הסנקציות האמריקניות על איראן. ארבל נאלץ לאחרונה להתפטר מתפקידו, וזאת בעקבות ראיון שהעניק למגיש רדיו הידוע כאנטישמי.
אלה הנמלטו מהמשטר האיראני האכזרי צופים כיום בעצב ובאימה בניסיונות הנואשים של מנהיגים אירופאים רבים לרצות את טהרן. גם אזרחי אותן מדינות באירופה צריכים להיות מודאגים מכך לא פחות.
מינה באי היא סופרת ועיתונאית ילידת איראן, החיה כיום בנורבגיה.