 שר ההגנה האמריקני מארק אספר צוטט לפני מספר שבועות כאומר שארה"ב "לא מחפשת עימות עם איראן", וחזר על קריאתו של טראמפ לקדם מהלך דיפלומטי מולה. (מקור התמונה: Alex Wong / Getty Images) |
האיחוד האירופי הודיע לאחרונה כי יתמוך בשיחות ישירות בין ארה"ב ואיראן כדי לשמר את הסכם הגרעין הנוכחי, שרת החוץ של האיחוד פדריקה מוגריני אמרה בחודש שעבר כי "אנחנו בעד שאנשים ידברו ויבינו אחד את השני על בסיס כבוד ושקיפות".
נראה שהאיחוד האירופי מנסה לגרום לעולם לקבל בחזרה את איראן ולחזק אותה, למרות המשמעויות הברורות שיהיו לכך לגבי ישראל ולגבי המאמץ האיראני למחוק אותה מהמפה, אך ההצעה הנוכחית לשיחות נולדה לאחר שהנשיא טראמפ עצמו אמר כי הוא מוכן להיפגש עם נשיא איראן חסן רוחאני. גם שר ההגנה האמריקני מארק אספר צוטט לפני מספר שבועות כאומר שארה"ב "לא מחפשת עימות עם איראן", וחזר על קריאתו של טראמפ לקדם מהלך דיפלומטי מולה.
אך עד כה נראה כי המחוות של ממשל טראמפ לא עושות רושם מיוחד על מנהיגי הרפובליקה האסלאמית. למעשה, מוסלמים וערבים נוהגים לפרש מחוות מצד המערב כסימן לחולשה ונסיגה, ובאופן היסטורי מחוות כאלה רק הגבירו את תאבונם והובילו לדרישות לוויתורים נוספים.
הרושם שנוצר בעולם הערבי והמוסלמי לפיו ממשל טראמפ מוכן להפציר במנהיגי איראן לפתוח במגעים ישירים עלול גם לפגוע באינטרסים האמריקניים מכיוון שהוא שולח מסר שהאמריקנים מוכנים להיכנע שוב כדי להגיע לעסקה. הנשיא רוחאני אמר בחודש שעבר שאמריקה "צריכה להשתחוות" בפני איראן, וכעת נראה שזה אכן מה שהיא עושה, למרות התמיכה הגוברת של איראן בטרור במזרח התיכון. האייתוללות מצידם כבר מציגים את המצב כאילו הם אלו שצריכים לשקול האם להיפגש עם נציגי הבית הלבן, מדיניות שמטרתה היא בין השאר העברת מסר לעולם הערבי לפיו המערב המושפל מגיע על ברכיו כדי להתחנן בפני טהרן.
כך למשל טען לאחרונה שר החוץ האיראני זריף כי "לא יהיה זה אפשרי לדבר עם ארה"ב מבלי שהיא תחדל לאיים במלחמה וטרור כלכלי...אם הם רוצים לחזור למשא ומתן אז חייבים לכבד את הסכם הגרעין". במילים אחרות, זריף מציב תנאים מוקדמים לכל שיחות עם ממשל טראמפ, הצהרה שמציגה את איראן כמי שיכולה להרשות לעצמה להיכנס לעימות ולנצח. נכון לעכשיו, נראה שאיראן היא זו שאומרת את המילה האחרונה במשבר מול ארה"ב, עובדה שמהדהדת גם בקרב שליחיה במזרח התיכון, במיוחד ארגון חיזבאללה בלבנון, החות'ים בתימן וארגוני החמאס והג'יהאד האסלאמי ברצועת עזה.
במקום להתעלם מאותות האזהרה המושמעים מצד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, בבית הלבן יכולים ללמוד מהניסיון של ישראל בהצעת מחוות ופשרות פוליטיות וטריטוריאליות ומהלקח החשוב לפיו הסכמים עם משטרים מוסלמיים וערביים מגיעים עם מחיר כבד מאוד.
כך קרה עם הסכמי אוסלו שהובילו להקמת הרשות הפלסטינית ב-1993 ונתפסו בישראל כתקווה לשלום ודו-קיום אך הוכחו כאסון לישראלים ולפלסטינים כאחד. כפי שהתברר בהמשך, ליאסר ערפאת מעולם לא הייתה כוונה אמיתית לקיים את ההבנות, והוא עצמו התייחס להסכם כאל גרסה מודרנית של הסכם חודיבייה מהמאה השביעית בו הנביא מוחמד הבטיח שלא לתקוף שבט יהודי אך חזר לאחר שנתיים וחיסל אותו כליל. תפיסה זו של ערפאת אושרה גם על ידי מספר רב של בכירים ואנשי תקשורת פלסטיניים.
כאשר ערפאת והרש"פ הבינו בשנת 2000 כי תוכניתם נחשפה, הם פתחו בגל טרור מסיבי נגד ישראל, דווקא לאחר שקיבלו בקמפ דיוויד באותה שנה את ההצעה הישראלית הנדיבה ביותר מפי ראש הממשלה אהוד ברק. הצעת שלום מרחיקת לכת אף יותר הוצעה ב-2008 על ידי אוהד אולמרט, אך גם היא נדחתה על הסף. הישראלים רצו להאמין לערפאת, אך קיבלו בתמורה טרור שגבה את חייהם של אלפי אנשים.
בשנת 2005, ישראל שוב הייתה מוכנה לשלם מחיר כבד עבור הסיכוי לשלום ויציבות כאשר נסוגה כליל משטח רצועת עזה תוך פינוי של יותר מ-8,000 מאזרחיה מביתם. גם המחווה הזו מצד ישראל פורשה בידי הפלסטינים כסימן לחולשה ובריחה, ורק הובילה להתגברות הטרור במטרה לסחוט עוד נסיגות. בכל פעם שישראל ביצעה ויתורים כמו שחרור מחבלים או הסרת מחסומים, התגובה הפלסטינית המיידית הייתה עוד הרג של ישראלים, וכל הסכם הפסקת אש עם ארגוני הטרור בעזה הופר בתוך שעות או ימים.
ישראל למדה אם כן בדרך הקשה כי הסכמים עם טרוריסטים ורודנים אינם שווים את הנייר עליו הם כתובים, ולרוב משמשים רק כהזמנה לעוד ועוד אלימות. גם ממשל טראמפ, המאותת לשחקנים כמו סין, צפון-קוריאה, רוסיה והטליבאן כי הוא מעוניין בהסכמות, עשוי לחוות תסריט דומה. אוסמה בין-לאדן אמר פעם כי "כאשר אנשים רואים סוס חזק וסוס חלש, הם באופן טבעי יאהבו את הסוס החזק". עצה זו יכולה להיות נכונה כיום גם ליועצים סביב הנשיא טראמפ: הישארו חזקים. כוח ועוד כוח הוא הדרך היחידה לזכות בכבוד מצד אלה המנהלים את ההצגה במוסקבה או בייג'ינג, ובמיוחד מצד קובעי ההחלטות בטהרן, עזה וביירות.