 הרושם הכללי שמבקר במוסקבה מקבל בימים אלה הוא שהמציאות מתחילה לכרסם בחזון הגאוותני שטופח בידי הטקטיקה האופורטוניסטית של פוטין והתגובה הנרפית של המערב בכלל ואירופה בפרט. (מקור התמונה: iStock) |
ברוסיה, חודש אוגוסט נחשב לעתים קרובות כעונת חוסר הוודאות הסוגרת את הקיץ הקצר ומבשרת על בואו של הדואט הארוך בין הסתיו לאביב. לא הייתה זו הפתעה, אם כן, כאשר בביקור במוסקבה לאחרונה חשתי כיצד חוסר הוודאות הזו משתקפת במצב הרוח הפוליטי של האליטה הרוסית.
למען הסר הספק, הרשמים אותם חוויתי נראים בינתיים כראשוניים. פקידים בכירים ואינטלקטואלים התומכים בממשלה הנוכחית עדיין מלאים בביטחון עצמי (מופרז לעתים), ומגנים על מדיניות היד החזקה של הנשיא ולדימיר פוטין. אך למרות זאת, שיחות על המצב הפוליטי ברוסיה חושפות שלושה מקורות לחוסר וודאות, אולי אף חרדה.
הדאגה הטנטטיבית הראשונה נוגעת בכך שלמרות שלסיום כהונתו הנוכחית של הנשיא נותרו עדיין ארבע שנים, כרגע לא נראה שהאליטה השולטת תוכל למצוא אדם במעמד דומה כדי שימשיך לשאת את הלפיד. במילים אחרות, סופו של הפוטיניזם עשוי להיות דומה לזה של "איזמים" אחרים שנוצרו סביב מנהיג כריזמטי כמו גוליזם, פרוניזם ואפילו טיטואיזם.
הדאגה השנייה נוצרת מתוך חרדה להישרדותם של כמה מ"ההצלחות" של פוטין, במיוחד בתחום מדיניות החוץ. אין ספק לגבי העובדה שפוטין הצליח לצאת ללא פגע מסיפוח לא רק של חצי-האי קרים אלא גם של שטחי דרום אוסטיה ואבחזיה, חלקים של טריטוריה גיאורגית שנתפסו ב-2008; הוא גם הצליח למנוע מקוסובו העצמאית ובעלת הרוב המוסלמי מלהתקבל כחברה באו"ם; הוא מיסד בהצלחה את רוסיה כשחקנית מפתח בסוריה מוכת המלחמה תוך שהוא דוחק ממנה את איראן, טורקיה וארה"ב. חסידי פוטין גאים במיוחד באופן המוצלח בו ניצל את הקלף האיראני נגד ארה"ב, בזמן שהוא סוחט מהאייתוללות ויתורים חסרי תקדים.
השאלה שנשאלת היא עד כמה רווחיות ההצלחות האלו, והאם יוכלו להחזיק לטווח ארוך?
לאחר שהזוהר הראשוני של הניצחון חלף, חצי-האי קרים הופך להיות יקר מאוד לאחזקה. עלויות תשתית צומחות, כולל בנייה של גשר חדש, משמעותן תג מחיר שנתי של כ-18 מיליארד דולר, שרק שבריר ממנו מכוסה מהכנסות מתיירות שצנחו בחדות עקב הגבלות מערביות על טיסות לאזור.
התמורה לה זוכה רוסיה עבור הדם והכספים שהשקיעה בשימור שלטונו של אסד בסוריה נראית במבט שני זעומה. אמנם אסד העניק לרוסיה חוזים ארוכי-טווח להחזקת בסיסים חשובים על שפת היום התיכון, אך לפחות במונחים צבאיים יתכן כי לא מדובר בנכסים משמעותיים. משטר חדש שיעלה בעתיד בסוריה יראה עצמו פחות מחויב להסכמים שנחתמו בידי רודן לא פופולרי וחלש, ובמקרה כזה בסיס הנמצא בלב אוכלוסייה עוינת עשוי להיות פגיע מדי מכדי להיחשב כנכס אסטרטגי אמיתי.
גם ההצלחה של פוטין בהפיכת הים הכספי לחצר האחורית של רוסיה תוך שכנוע איראן ומדינות אחרות לוותר על מרבית זכויותיהן באזור עשויה להיות ניצחון קצר ימים. חתימתו של נשיא איראן על ההסכם עוררה גל חריף של רגשות אנטי-רוסיים ברחבי המדינה, אשר אילץ את האייתוללות לעכב את תהליך החקיקה שנדרש כדי לאשר אותו. בכל מקרה, יתכן כי משטר איראני עתידי יתנער מהאמנה עם רוסיה בטענה שהנסיבות ששררו עם חתימתה השתנו. גם המדינות המעורבות האחרות כמו אזרבייג'ן, קזחסטן וטורקמניסטן מראות חוסר שביעות רצון מהגישה הרוסית התוקפנית, ויתכן כי יצטרפו לאיראן בדרישה לקבלת תנאים טובים יותר בים הכספי.
הסיבה השלישית לחרדה הגוברת במוסקבה בימים אלה קשורה לביצועים החלשים של הכלכלה הרוסית. שיעור בתי האב שחיים בעוני עלה בשנים האחרונות, ועל פי הדו"ח האחרון של הבנק העולמי, הכלכלה הרוסית כמעט ולא מייצרת משרות חדשות. הסנקציות המערביות מתחילות לגבות מחיר, וחוסמות את הגישה הרוסית לשוק ההון העולמי בדיוק בזמן בו נדרשת השקעה מסיבית על מנת להחיות את תעשיית האנרגיה שהיא אחד ממקורות ההכנסה החשובים של המדינה.
הרושם הכללי שמבקר במוסקבה מקבל בימים אלה הוא שהמציאות מתחילה לכרסם בחזון הגאוותני שטופח בידי הטקטיקה האופורטוניסטית של פוטין והתגובה הנרפית של המערב בכלל ואירופה בפרט.
רוסים אמידים המהווים את עמוד השדרה של משטר פוטין מאוכזבים מכך שהם כבר לא מתקבלים כאורחים רצויים במערב, אליו הם בטוחים שהם שייכים. גם הרוסים האמידים פחות מסרבים לראות את ארצם נכללת באותה קבוצה עם "מדינות עולם שלישי" כמו סוריה, איראן, ונצואלה ודרום-קוריאה. בחוגים הפוליטיים במוסקבה, השיח על בחינה מחדש של מדיניות החוץ הוא כבר לא בגדר טאבו, למרות שהגישה הכללית עדיין מתנהלת סביב מדיניות "צעד אחד אחורה, שני צעדים קדימה" שנוסחה בימי המשטר הקומוניסטי הישן.
כל אלה מספקים הזדמנות עבור הכוחות במערב לבחון מחדש גם הם את המדיניות כלפי רוסיה בתקווה לקרוא לסדר את משטרו הסורר של פוטין. אמנם רוח היוהרה שממשיכה לנשב מצד פוטין מנסה להציג את המטרה הזו כשאפתנית למדי בימים אלה, אך כאמור מי שמבקר במוסקבה מקבל את התחושה שרוסיה עומדת בפני שינוי.
אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני 'קאיהן' עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון 'א-שרק אל-אווסט'.