 בתמונה: צוותי חילוץ עובדים במקום שנפגע מטיל בעיר גנג'ה, אזרבייג'ן ב- 17 באוקטובר 2020. פגיעת הטיל יישרה כמה בתים בגנג'ה. (צילום: Bulent Kilic/AFP via Getty Images) |
מובלעת יבשתית קטנה בפינה נידחת של הקווקז עשויה להתגלות בקרוב כחבית חומר נפץ שתאיים על ביטחונן של כמה מדינות, ביניהן רוסיה, טורקיה, איראן וכמובן שתי המדינות המעורבות ישירות בסכסוך בקרבאך – ארמניה ואזרבייג'ן.
חבל נגורנו קרבאך משתרע על פני שטח של 4,400 קמ"ר, בערך מחצית משטח לבנון, ומכיל אוכלוסייה של 150 אלף איש, יותר מ-90 אחוזים מהם ממוצא אתני ארמני. למרות זאת, בשנת 1924, כאשר יוזף סטלין שהיה ממונה על ענייני הלאומים בברית המועצות שזה עתה נוסדה ביתר את האימפריה הרוסית לרפובליקות שונות, נגורנו קרבאך סופחה לרפובליקה האוטונומית של אזרבייג'ן, שבעצמה הורכבה בידי הבולשביקים מטריטוריות שונות כמו אראן ושירבאן.
אילו סטלין היה מחליט לפי אוכולוסיות, חבל הארץ היה אמור להיות משויך לארמניה, רפובליקה נוספת אותה הקים אז. אך משחקי הגבולות של סטלין לא נעצרו שם, והוא סימן חלק נכבד מאזרבייג'ן החדשה בשם נחצ'יבאן, המופרד משאר המדינה על ידי ארמניה השכנה. הוא הרחיק לכת עוד יותר כאשר פילג את מחוז לאצ'ין בו קיים רוב כורדי בין ארמניה לאזרבייג'ן, בעודו מספח לאזרבייג'ן גם את טאלש, חבל חוף ללא אזרים כמעט. אסטרטגיית הפרד ומשול של סטלין נועדה ליצור אומות לכודות התלויות באמא רוסיה עבור שלום וביטחון. הוא השתמש בתוכנית דומה גם במרכז אסיה כאשר הפך את אוזבקיסטן, טורקמניסטן, טג'יקיסטן, קירגיזסטן וקזחסטן לעבודות טלאים של שבטים ועמים.
כאשר האימפריה הסובייטית קרסה ב-1991, היה ברור כי שרבוטי המפות של סטלין יעמדו כעת בפני שאלות קשות. האוכלוסייה הארמנית בנגורנו קרבאך ביקשה לנצל את ההזדמנות ופעלה כדי לגרש את המיעוט האזרי, במה שהפך למודל של טיהור אתני במקומות אחרים, במיוחד באזור הבלקן.
בעזרת סיוע מהמולדת ארמניה, חברי הרוב הארמני של קרבאך ניצחו בסדרת עימותים צבאיים והצליחו לייסד רפובליקה אוטונומית משלהם. באותה העת היה ברור כי המורדים בקרבאך זכו גם לסיוע משמעותי מרוסיה הפוסט-סובייטית, בין השאר הודות לעובדה כי לאורך ההיסטוריה הסובייטית אנשי המיעוט הארמני שיחקו תפקיד משמעותי מאוד בממשל ובצבא.
ההנהגה המרכזית הסובייטית תמיד כללה נציגות ארמנית כלשהי בדרגים הפוליטיים והצבאיים הגבוהים. כמה מהם, כמו למשל אנסטאס מיקויאן, הצליחו אפילו להגיע לפסגת סולם הדרגות. אפילו היום, ארמנים שהחליטו להישאר ברוסיה עצמה מחזיקים בעמדות בכירות בהנהגה במוסקבה, וביניהם שר החוץ סרגיי לברוב שהוא בן לאב ארמני ואם רוסיה. בניגוד מובהק לכך, אנשים ממוצא אזרי שחיו ברוסיה החליטו לשוב לארצם בהמוניהם, ובתמורה נהנו משגשוג כלכלי שנוצר בזכות שני עשורים של מחירי נפט גבוהים.
במשך מרבית ההיסטוריה, הארמנים ראו ברוסיה הנוצרית כמגינה מפני השכנים המוסלמים, ובמיוחד מפני האימפריה העות'מאנית. זו גם אחת הסיבות בגינה הסכימה ארמניה העצמאית לארח בסיס צבאי רוסי גדול, שבשיאו הכיל 20 אלף חיילים רוסים. בניגוד לכך, כמה מהמנהיגים האזרים שיחקו היטב על הקלף האנטי-רוסי והשתמשו בטינה ההיסטורית נגד "הכובשים". הנשיא לשעבר אבולפז אלצ'יבי הלך אפילו רחוק יותר כאשר קידם מדיניות אנטי-רוסית נרחבת כולל שינוי הכתיב ושמות משפחה.
אזרבייג'ן העצמאית שאפה להצטרף לעולם המערבי, והציגה את עצמה כבת-הברית הנאמנה ביותר של ארה"ב באזור. כדי להדגיש את הנקודה הזו, אזרבייג'ן יצרה יחסים קרובים ושיתוף פעולה גם עם ישראל, במיוחד בתחום הכלכלי והצבאי.
בסבב הלחימה הנוכחי אזרבייג'ן נהנית מעליונות צבאית בעיקר הודות לחימוש ישראלי, אך למרות זאת ישראל אינה רוצה לאבד את ארמניה שהיא בת ברית נוספת שלה באזור. חוסר הוודאות הזה אפשר לטורקיה להפוך למסייעת הגדולה של אזרבייג'ן, ואילו בצד הארמני התייצבו רוסיה ואיראן. האייתוללות בטהרן מבולבלים במיוחד בשאלת התמיכה, והלחימה באזור עשויה להפוך בהמשך לאיום ביטחוני לאיראן עצמה אם תזלוג לשטחה.
בשבוע הלחימה האחרון בקרבאך, מאות פגזים שנורו בידי שני הצדדים נפלו באזורי הגבול עם איראן. חשש נוסף הוא ממספרים גדולים של פליטים שעלולים להימלט משטחי הקרבות ולחפש מקלט באיראן. ראשי המשטר עומדים גם בפני לחץ של בכירים בצבא ובשירותי הביטחון הרואים באזרבייג'ן מדינה אחות.
יחד עם זאת, המנהיג העליון ח'אמנאי חושש להרגיז את הרוסים, בהם הוא רואה את אחד ממגיניו העיקריים מפני "השטן הגדול" האמריקני. ויש לו דאגה נוספת: מאות לוחמים סורים שהצטרפו לכוחות האזריים באמצעות טורקיה. ללוחמים אלו ניסיון מועט מאוד בקרבות באזור הררי כמו הקווקז, ובמיוחד יתקשו במזג האוויר הקשוח בחורף. אך בתור חברים מסורים של תנועת 'האחים המוסלמים', אם יכולים לסייע לטורקיה ליצור מעין לגיון זרים בסגנון חיזבאללה, כזה שיציב אתגר בפני איראן גם באזורי עימות אחרים כמו עיראק או לבנון.
הנשיא ארודאן, מצדו, ניסה להצדיק חלקית את תמיכתו באזרבייג'ן בטענה כי לוחמי PKK כורדים שהגיעו לכאורה מעיראק דרך איראן הצטרפו לכוחות הארמניים בקרבאך. הוא גם מנסה להחיות מחדש את סוגיית הלאומיות הטורקית, אותה הזניח בשנים האחרונות לטובת חיזוק היסוד האסלאמי בארצו.
משבר הזהות של ארדואן הודגש ביתר שאת בסקר אוכלוסין שנערך לפני כשנתיים ובו התבקשו האזרחים לציין את מוצאם האתני. רק מיעוט קטן בחר ב"טורקי", ורוב המשיבים נותרו מחוברים לזהויות כמו עות'מאני, צ'צ'ני, ערבי, כורדי, צ'רקסי ואפילו יווני וארמני. הממצאים המפתיעים אילצו את ארדואן לנסות ולהציף שוב את עניין הזהות, בטענה כי הטורקים הם צאצאים של העם החיתי העתיק בן אלפי השנים.
התגובה מטהרן הייתה מבולבלת. עד כה נמנעו האיראנים מלנקוט עמדה ברורה בסכסוך וגם ח'אמנאי לא התבטא בעניין עד לכתיבת שורות אלה. לאחר כמה הפגנות קטנות בטבריז, בירת מחוז מזרח אזרבייג'ן באיראן, ארבעה אנשי דת בכירים המזוהים עם המנהיג העליון פרסמו הצהרה בה דרשו כי חבל קרבאך יושב לידי הרפובליקה האזרית.
יועץ מדיניות החוץ של ח'אמנאי, עלי אכבר וליאטי, השמיע דרישה דומה אך בטון זהיר יותר כדי לא להרגיז את הרוסים. שר החוץ זריף ניסה מצדו להתחמק מהסוגייה, ואפילו לא זימן את השגריר הארמני לשיחת נזיפה שגרתית. במקום להתייחס למשבר, זריף הודיע כי הוא נוסע לבייג'ינג בתקווה לשכנע את הסינים לשחרר כמה נכסים איראנים מוקפאים.
הסכסוך בקרבאך עשוי להצית תגובות בלתי-נשלטות באיראן, בה חיים כעשרים מיליון דוברי אזרית ורבים מהם רואים באזרבייג'ן חלק מאיראן רבתי. בהתאם, הסיסמאות שנשמעו בהפגנות בטבריז וטהרן כללו קריאות כמו "קרבאך היא שלנו, אזרבייג'ן היא שלנו".
מה שכעת הן הרפובליקות של ארמניה ואזרבייג'ן, כולל גיאורגיה, הועברו לאיראן בחוזים של אמסיה (1550) וקאסר שירין (1639) שנחתמו בידי האימפריה העות'מאנית. בתמורה קיבלו העות'מאנים את מסופוטמיה (היום עיראק), את מחוזות אג'ריה ואבחזיה ואת החלק הארמני של אנטוליה.
אם האזרים יצאו המנצחים מהסכסוך הנוכחי בסיוע מחנה ארה"ב-טורקיה-ישראל, המשמעות היא שאיראן תיתפס כמי שאדישה לשאיפות של אזרבייג'ן, מי שאמורה להיות האומה השיעית השלישית בגודלה אחרי איראן ועיראק. מנגד, אם ארמניה תנצח, הרוסים והישראלים יזכו למירב הקרדיט ושוב יותירו את איראן מבודדת. במשך שלושת העשורים האחרונים, איראן שימשה כצינור החיים של ארמניה המבודדת יבשתית, ומרבית סחר החוץ ואפילו תנועת החשמל עברה דרכה. אם ארמניה תפסיד, טהרן תקבל ציון גרוע ממוסקבה בתור ידידה הפכפכה שלא ניתן לסמוך עליה.
במילים אחרות, יתכן שבמלחמה הזו יהיו מפסידים בלבד. אזרבייג'ן ככל הנראה לא תצליח להשתלט בחזרה על החבל במלואו, וארמניה כבר הפסידה שטחים ועומדת בפני גל פליטים שזורם לבירה יירבאן; טורקיה אולי תזכה בניצחון תעמולתי כמגינת האזרים, אך עשויה להיגרר לתוך מלחמה נוספת שתטיל לחץ גובר על הכלכלה הקורסת גם ככה; ישראל תצטרך כנראה לרדת מהגדר ולבחור צד, ורוסיה תפסיד אם תאפשר ללוחמים אסלאמים להתאסף בסמוך לגבולותיה. גם איראן תיחשב כמפסידה מבחינה גיאופוליטית ואידיאולוגית. עלי ח'אמנאי טוען להנהגת העולם המוסלמי כולו, אך פעם נוספת אנו רואים כי הוא אינו מצליח להשפיע אפילו על אירועים המתרחשים על סף דלתו.
אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני 'קאיהן' עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון 'א-שרק אל-אווסט'.