 (מקור התמונה: khameni.ir/Wikimedia Commons) |
בחודש פברואר האחרון, כאשר ממשל ביידן הטרי השיק את הקמפיין המובטח להחייאת הסכם הגרעין עם איראן, האפולוגטים המקצועיים תיארו זאת כניסיון למנוע מלחמה נוספת במזרח התיכון. היה זה הדהוד למנטרה הישנה לפיה בכל הנוגע להתנהלות מול משטר האייתוללות, הברירה היא בין ניסיונות פייסנות למלחמה כוללת. אלא שכל מהדהדי ומאמצי אותה מנטרה נכשלו שוב להבין את המציאות הפשוטה – בכל הנוגע לאיראן פייסנות רק מעודדת את בוא המלחמה.
וכך, זמן קצר לאחר שצוות הפייסנות של ביידן נכנס לפעולה מול איראן, המנהיג העליון עלי ח'אמנאי שבר כמעט ארבע שנים של ריסון יחסי והורדת פרופיל שאימץ בתקופת ממשל טראמפ, ופתח בניסיון משלו להחיות דווקא את להבות הסכסוכים במזרח התיכון.
הוא התחיל בתימן, שם השגריר האיראני ונציגים אחרים מטעם המשטר נשלחו לעומאן השכנה "באופן זמני", ובמקומם הוצב גנרל בתור השגריר החדש ובמטרה לחזק את מכונת המלחמה החות'ית שהחלה לחרוק מעט לאחרונה. הצעד הבא כלל האצת משלוחי רקטות וטילים ליחידות החיזבאללה הכפופות לטהרן בלבנון. בהמשך הגיעה העברת כספים מסיבית לחמאס ולג'יהאד האסלאמי בעזה בעוד ארגוני הטרור מגבירים את האיום על ישראל. בין לבין ח'אמנאי עוד הספיק להורות על חיזוק כוחות הצבא בגבולות עם אזרבייג'ן וארמניה.
אך זה לא היה הכל. בהאמינו כי הממשל האמריקני החדש עשוי לסייע לו לפתור את בעיות הכספים באיראן, ח'אמנאי חיבר מחדש את התקציב שתכנן הנשיא היוצא רוחאני, והכניס בו תוספות משמעותיות להוצאות ביטחון. התקציב החדש שאושר בזריזות בפרלמנט כולל למשל עליה של 62 אחוזים בכספים המוקצים למשמרות המהפכה. 'כוח קודס', הגוף האחראי על ייצוא המהפכה וליבוי האש האזורית, נהנה מעלייה של 40 אחוזים בתקציב. הערכות שונות מדברות על עלייה כוללת של 150 אחוזים בתקציב הביטחון האיראני מאז 2019.
המסר העולה מכך לשליחי איראן במזרח התיכון ומעבר לו הוא אחד – תמו ימי הקיצוצים שנכפו על טהרן בשל הסנקציות שהטיל טראמפ, וכעת עם הנשיא ביידן בבית הלבן סביר להניח שמדינות כמו צפון קוריאה או יפן ישחררו לאייתוללות חלק מכספי הנפט המוקפאים. במונחים תיאולוגיים ח'אמנאי ושות' רואים את העסקה הנרקמת עם ביידן כהקלה שמגיעה אחרי הלחץ, ההבטחה למאמינים שאחרי כל הסבל יש תמורה לדבקות בדת.
האייתוללות נראים נחושים לנצל את חלון ההזדמנויות הזה כדי להעביר הילוך גם בזירה הפוליטית הפנימית. אישור הרשימה בת שבעה המועמדים בהתמודדות על הנשיאות נתן את האות להצגת בחירות אשר בסופה ככל הנראה תקום בטהרן ממשלה רדיקלית ולוחמנית עוד יותר, ובעיקר נאמנה יותר למנהיג. אך האם כל אלה משמעותם בהכרח שח'אמנאי אכן מתכונן למלחמה?
אם הכוונה היא להתנגשות קלאסית בין צבאות יבשה, אוויר וים, התשובה כנראה שלילית. ח'אמנאי יודע היטב כי צבאו המפוזר והמפולג לאינספור יחידות ואינטרסים סובל מפיגור גם בחזית הטכנולוגית ולא נמצא במצב לנהל מלחמה ישירה מול האויב. גם הגנרלים הבכירים בסביבת האייתוללה מתקרבים כולם לגיל הפרישה, שקועים מזמן בפעילות עסקית לביתם ובוודאי לא כשירים לשמש כמצביאים מנצחים. ח'אמנאי עצמו מבין זאת ורומז על כך בסלוגן החדש שאימץ ועליו הוא חוזר שוב ושוב: "לא פשרה ולא מלחמה".
בכל הנוגע לחזית הדיפלומטית הוא ימשיך לשחק את אותו המשחק שנמשך כבר עשורים ומתנהל סביב המגעים להסכם הגרעין. מזכיר המדינה האמריקני אנתוני בלינקן טוען כי המטרה היא לשכנע את איראן להפחית את הפעילות הגרעינית כך שהיא תימצא תמיד לא פחות משנה מהשלמת הפצצה. זו סוכריה זמנית שח'אמנאי ישמח מאוד להעניק לארה"ב, כפי שאמר בחודש שעבר: "אם נחליט לבנות את הפצצה, לא הם ולא גדולים מהם יהיו יכולים לעצור אותנו". למעשה, "הסכם הגרעין" הוא לא יותר מהסחת דעת בה משתמשים האייתוללות בתקווה להסיר את הסנקציות ולהמשיך את המלחמה במרץ רב עוד יותר, לא מלחמה ישירה אלא עימות באמצעות שליחיהם באזור.
ח'אמאני מודע לכך שאיראנים מעטים מאוד ישמחו למות בעד ארצם, ולכן הוא משתמש במקומם בשכירי רכב שגויסו החל מפקיסטן ועד לעזה. זו מסורת ותיקה המגיעה עד לימי בית עבאס, אז הח'ליפים השתמשו בעבדים ממלוכים כבשר תותחים. שליטי האימפריה העות'מאנית נהגו לשלוח לשדה הקרב לא את בני עמם הטורקים אלא דווקא כוחות לא-סדירים שמקורם באפגינסטן, ומצביאי האימפריה הספווית פיקדו על בני השבטים הטורקמניים והכורדים. הבריטים בהודו הסתמכו בעיקר על חיילים נפאלים, והצרפתים העדיפו לשמור את העבודה המלוכלכת ליחידות לגיון הזרים.
על פי הערכות שונות, איראן הוציאה סכום של יותר מעשרים מיליארד דולרים על מלחמות שליחים מאז שנת 2000, סכום צנוע יחסית לעלות שהייתה יכולה להיות למלחמה צבאית כוללת. שר החוץ האיראני זריף אמר לאחרונה כי המשטר זקוק ל-60 מיליארד דולר מדי שנה כדי לשרוד, בעודו ממשיך לערער את היציבות האזורית.
בתקשורת הנאמנה לח'אמנאי תיארו זאת בתקווה ל"צונאמי בלתי נמנע של מהפכה אסלאמית", אשר ייצור בסיס חדש לכיבוש הסופי של העולם בידי "אמונה וצדק" ובהובלת טהרן. מנגד, מזכיר המדינה בלינקן עדיין מדבר על תקווה ל"פריצת דרך" בשיחות המשתרכות על הסכם הגרעין.
ח'אמאני מצדו מצפה גם הוא לפריצת דרך בהסכם, כזו שתאפשר את תזרים המזומנים לו הוא זקוק כדי להמשיך במלחמת השליחים נגד ארה"ב ובנות-בריתה במזרח התיכון בפרט, ונגד "הסדר העולמי" בכלל.
וכך, הפחד מפני מלחמה דמיונית עשוי להוביל להסכם שדווקא יאפשר למלחמה האמיתית להימשך ביתר שאת, והכל כמובן באצטלה של שלום מדומיין.
אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני 'קאיהן' עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון 'א-שרק אל-אווסט'.