 השליח המיוחד של האו"ם לסוריה, גיר פדרסן נפגש עם שר החוץ הסורי פייסל מיקדד בדמשק ב-11 בספטמבר 2021. (צילום: Louai Beshara/AFP via Getty Images) |
בניסיון נואש לשמר קמצוץ של רלוונטיות בלב התסבוכת המתמשכת בסוריה, האו"ם מנסה לאחרונה לנקות את האבק מעל כמה שלדים ישנים בתקווה לתפוס כותרת. במסגרת זו, שליח האו"ם המיוחד לסוריה גיר פדרסן הוציא מהבוידעם את ההמצאה שנקראת "ועדת החוקה", והצהיר כי "תחל בעבודתה לניסוח טויטת רפורמה חוקתית" במדינה.
שימו לב למילים "תחל", "טויטה" ו"רפורמה חוקתית". משמעות השימוש בהן היא שלאחר שנתיים תמימות של דיונים (אמיתיים או דמיוניים) הוועדה המדוברת אפילו לא נמצאת בנקודת מוצא כלשהי. גם התוכנית הנוכחית אינה עוסקת בפועל בכתיבת חוקה של ממש, אלא על "טיוטה" ועל "רפורמה" מעורפלת עבור חוקה שלא קיימת.
אין פלא אפוא שהודעת האו"ם נשמעת כמו התחמקות דיפלומטית טיפוסית, כי זה בדיוק מה שהיא. למרבה הצער נראה כי האו"ם לא עומד להתאמץ מעבר לכך, מכיוון שהבעיה הפחותה ביותר של סוריה כיום היא בעיית החוקה. הטרגדיה הסורית שגבתה עד כה את חייהם של כמעט חצי מיליון בני אדם והפכה מחצית מאוכלוסיית המדינה לפליטים לא נוצרה בגלל בעיות חוקתיות, ובוודאי שלא תגיע לפתרון באמצעות החוקה עליה חולמים פדרסן ושותפיו.
האמת היא שסוריה חדלה להתקיים כמדינה מתפקדת, אך יחד עם זאת לא ניתן להגדיר אותה כ"טריטוריה ללא ממשל" במובן הקלאסי של המונח. זה קורה מכיוון שחלקים מהמדינה נמצאים בשליטה של כוחות זרים שונים, יחד עם שליחיהם ובני בריתם המקומיים. כל זה הופך את סוריה לבעיה גיאופוליטית שבוודאי לא יכולה להיפתר באמצעות חלומות בהקיץ ותעלולי מילים.
נכון להיום, שטחי סוריה נמצאים תחת שליטתם של חמישה שחקנים שונים. חלק אחד של המדינה מנוהל בידי רוסיה, הנעזרת באופן חלקי בחברות ביטחון פרטיות, ומשתמשת בשאריות משטר אסד כחזית המקומית. חלק אחר נשלט בידי טורקיה ושותפיה המקומיים מבית תנועת 'האחים המוסלמים'. ארה"ב וכמה מנציגי החברות בנאט"ו שולטים בחלק שלישי, בסיוע כוחות כורדיים מקומיים.
איראן ולגיונות הזרים שלה (הכוללים בעיקר שכירי חרב מאפגניסטן, פקיסטן ולבנון) שולטים בחלק הרביעי, ואילו החלק האחרון נמצא תחת שליטת שרידי ארגון דאעש ועוד כמה קבוצות שבעבר היו יריבות וכעת מאוחדות במאבקן נגד אסד. חמשת החלקים האלה הפכו במרוצת הזמן למעין מעבדות, בהן מתרחשים ניסויים שונים (ולעתים מנוגדים לחלוטין) בשיטות וצורות של ארגון פוליטי.
בשטח שנמצא בשליטה רוסית ניתן עדיין לראות הדים לרודנות צבאית ערבית טיפוסית, כזו שבעבר זכתה לגיבוי סובייטי במהלך המלחמה הקרה. כל עוד הרוסים מצליחים לשמור את הנוכחות הצבאית שלהם בסוריה, במיוחד בבסיסים לחוף הים התיכון, הם אינם מעוניינים להנדס את המצב הפוליטי במדינה. יחד עם זאת, הנשיא פוטין נחוש שלא לאפשר לסוריה להפוך לבסיס לייצוא טרור לתוך השטחים ברוסיה בהם רוב האוכלוסייה היא מוסלמית.
פוטין משוכנע כי מלבד אולי טורקיה, כל השחקנים האחרים בזירה הסורית יפרשו או יידחקו החוצה מן המשחק במוקדם או במאוחר. בסיוע התקיפות האוויריות התכופות של ישראל נגד מטרות איראניות, הנשיא הרוסי כבר סלל את הדרך להפחתת הנוכחות האיראנית בחלקים שונים ברחבי סוריה. פוטין אולי טועה במחשבה לפיה ארה"ב מוכנה גם היא לעזוב סופית את סוריה. מהלך אמריקני כזה היה סביר יותר תחת הממשל הקודם של טראמפ, או בתסריט בו הממשל הנוכחי של ביידן לא היה נכווה כל כך מהפיאסקו של הנסיגה מאפגניסטן.
במצב הנוכחי, פוטין רואה בנשיא הטורקי ארדואן כשותף הראוי היחיד עמו ניתן לקבל החלטות לגבי עתידה של סוריה. לטורקיה עצמה יש אינטרס ביטחוני עליון ביצירת שטח חוצץ לאורך הגבול הסורי, וכמובן במניעה של עליית ישות עצמאית כלשהי בשטחי המובלעת הכורדית במדינה השכנה.
בעוד פדרסן ופקידי האו"ם נהנו משינה עמוקה במשך שנים, פוטין וארדואן כבר דנו במספר הזדמנויות שונות בחוקה חדשה עבור סוריה, כולל בפגישתם האחרונה בעיר סוצ'י. פוטין שואף לחוקה חילונית לחלוטין, ללא שום תזכורת של ענייני דת ומדינה. מנגד, ארדואן מתעקש להזכיר את דת האסלאם בחוקה הסורית, ובאופן ספציפי את הזרם החנפי של האסלאם הסוני. אך משמעות של צעד כזה תהיה יצירת ניכור מול המיעוט העלאווי המרכיב את צמרת משטר אסד, מול הרוב השיעי במדינה, ובוודאי מול קהילות המיעוטים הנוצריים והדרוזים.
שני המנהיגים חלוקים גם בשאלת השפה הרשמית שתונהג במסגרת חוקה סורית עתידית. בתור מי שמציג את עצמו כמגן המיעוט הטורקי בסוריה, המונה פחות מאחוז מהאוכלוסייה, ארדואן שואף להכרה בשפה הטורקית כאחת השפות הרשמיות של סוריה לצד הערבית. בה בעת הוא מתנגד נחרצות להענקת מעמד דומה לשפה הכורדית, אותה דוברים כארבעה אחוזים מתושבי סוריה.
לאיראן, מצידה, יש רעיונות משלה לגבי חוקה אפשרית לסוריה. האייתוללה מוחסן עראקי, מי שעומד בראש המאמץ להפצת זרם השיעה האיראני בסוריה, אף הציע ליצור זהות לאומית חדשה אשר תכיל את השיעה לצד הדת העלוואית והאמונות הדרוזיות והאיסמעליות. תכנית כזו תתקל מן הסתם במשוכות בדמות הממסד השיעי המסורתי של הערים קום ונג'ף, אשר בכיריו רואים באנשי הכתות הסוריות כופרים.
ארה"ב, מצידה, לא נראית כמי שמחזיקה כרגע תוכנית ארוכת-טווח לגבי המשך פעילותה על אדמת סוריה. שאיפתו הקולנית של הנשיא לשעבר טראמפ לנסיגה אמריקנית כוללת כבר הסבה נזק כבד לבני בריתה המקומיים של ארה"ב, כורדים ואחרים. אך טראמפ ביצע פניית פרסה זריזה, וג'ו ביידן ממשיך במגמה זו לפחות בינתיים.
ברור היטב כי בבית הלבן לא קיימת כיום אסטרטגיה לבניה מחדש של סוריה כמדינת לאום, התוצאה היחידה שיכולה לתרום לאינטרסים של ארה"ב ובנות-בריתה באזור. ללא מנהיגות אמריקנית נחושה, גם הכוחות האירופיים לא יהיו יכולים לקחת חלק משמעותי בתהליך סיום הטרגדיה הסורית, כפי שאולי היה ראוי ומצופה מהיבשת הישנה.
ואם נחזור שוב לאו"ם המבולבל, גם מבחינתו תהיה זו טעות להתעלם מההיבט הגיאופוליטי של הבעיה הסורית, להגביל את מעורבות העם הסורי בעיצוב עתידו ולהפקיר אותו לחסדי כמה פיונים של אסד ושלל דמויות מפוקפקות אחרות. על האו"ם להכיר בסוריה כפי שהיא באמת כיום, טריטוריה ללא ממשל מתפקד, לסייע בשיקומה ובשיקום ריבונות העם הסורי, שאמור לקבוע את גורלו בעצמו. למרבה הצער, משימה כזו אינה יכולה להתבצע אך ורק בדיונים דיפלומטיים מנומסים בחדרי מלון בשווייץ הרחוקה.
אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני 'קאיהן' עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון 'א-שרק אל-אווסט'.