 אריק זמור. (צילום: Valery Hache/AFP via Getty Images) |
למרות שהבחירות בצרפת עדיין במרחק חודשים, על פי האופן בו מתנהגת התקשורת במדינה (יחד עם חלק מהאליטה הפוליטית והאקדמית), אפשר היה לקבל את הרושם כאילו ההצבעה עומדת להתרחש מחר בבוקר. פתחו ערוץ טלוויזיה או עיתון וככל הנראה תתקלו בהררי ספקולציות הנוגעות למסע אל ארמון האליזה. יתכן כי הסיבה העיקרית לעניין הרב והמוקדם הזה נעוצה בעיתונאי בן 63 המציג את עצמו כגרסה המודרנית של הנביא ירמיהו ומשמיע נבואות זעם אודות גורל הדמוקרטיה הצרפתית.
האיש המדובר הוא אריק זמור. במשך כמעט שלושה עשורים הוא הסתובב בשולי העיתונות הצרפתית בתפקידים קטנים, וכעת מסתמן ככוכב פוליטי עולה בימין, או בימין הקיצוני, כפי שיריביו טוענים.
לפני כחודשיים, סקרי דעת קהל העניקו לזמור שלושה אחוזי תמיכה בקרב כלל ציבור המצביעים. אך בזמן כתיבת שורות אלה הוא כבר ניצב סביב עשרים האחוזים ומועמד מוביל לעלות לסיבוב השני של הבחירות מול הנשיא המכהן עמנואל מקרון. תוצאה כזו, מן הסתם, תסמל פשיטת רגל מוחלטת לא רק עבור המפלגות המסורתיות מימין ושמאל, אלא גם עבור מפלגת הימין הקיצוני של מרין לה-פן ומפלגת השמאל הקיצוני בראשות ז'אן-לוק מלנשון.
אז מה יש באריק זמור שמושך כל כך הרבה צרפתים? בתור התחלה, הוא נתפס כפנים חדשות בתקופה בה פוליטיקאים בצרפת נתפסים כמאוד לא פופולריים. בדומה למקרון לפני הבחירות הקודמות, זמור נחשב לאאוטסיידר המציב אופוזיציה לעומתית מול המושחתים והכושלים הנמצאים בשלטון. למרות כמה הבדלים ברורים, זמור נהנה גם הוא מאותו אפקט חדשני שהזניק את דונלד טראמפ לנשיאות ארה"ב לפני חמש שנים. גם בדומה לטראמפ, זמור מציג מסר פשוט המזוקק למספר רעיונות בסיסיים, כאלה הנקלטים היטב בקרב חלקים גדולים בחברה הסובלת מחוסר ביטחון וספקות לגבי העתיד.
זמור טוען כי צרפת נמצאת בדעיכה, ואפילו מול קץ קיומה הנוכחי, וזאת בשל מספר סיבות. ביניהן ניתן למנות הגירה המונית מתמשכת (בעיקר של אפריקנים וערבים מוסלמים), ואיבוד של משרות רבות לטובת סין וכלכלות אחרות המציעות כוח עבודה זול.
הוא מזהיר מפני מה שהוא מכנה "ההחלפה הגדולה", מצב בו האוכלוסייה המוסלמית הצומחת במהירות תחליף בהדרגה את אוכלוסיית ילידי צרפת, תשים קץ למערכת השלטון החילונית, וכפי שהסופר מישל וולבק הזהיר לפני עשורים – תהפוך את צרפת לרפובליקה אסלאמית. אנשיו של זמור מזכירים בעקשנות כי יותר מ-700 שכונות ברחבי צרפת כבר נמצאות בפועל תחת שלטון אסלאמי, והפכו לאזורים אליהם צרפתים "אותנטיים" אינם מורשים להיכנס.
סוגיית "הדעיכה" אינה חדשה בשיח הצרפתי, ולמעשה אינה חדשה בעולם הדמוקרטי המערבי בכלל. ארתור שופּנהאואר הזהיר מפניה לפני יותר ממאה שנים, ושלל דמויות החל מנועם חומסקי בארה"ב ועד עלי ח'אמנאי באיראן פורטים על מיתריה במשך עשורים.
מה שהופך את זמור לנביא משכנע יותר של תיאוריית הדעיכה היא העובדה שבניגוד לשופנהאואר שהציע הסברים פילוסופיים לגורמי הדעיכה אך הציע שום הגנה מפניה, ובשונה מחומסקי וח'אמנאי שנראים מאושרים לקדם אותה, זמור נראה נחוש ביותר להשיב מאבק ולמנוע את "ההתאבדות של צרפת". כותרת ספרו האחרון שהפך לרב-מכר טוענת כי "צרפת טרם אמרה את המילה האחרונה".
המסר של זמור נשמע משכנע מפני שהוא עצמו מהווה דוגמה לתהליך של הפיכה לצרפתי. זמור נולד למשפחה של יהודים אלג'ירים, וראה מקרוב כיצד סביו ואז הוריו נכנעו לתהליך ההיטמעות והפכו לצרפתים "אותנטיים". סבו וסבתו נטשו את שמותיהם היהודים ליאו ומסוקה, והפכו לז'סטין ורשל, והעניקו גם לילידיהם שמות צרפתיים נאותים. באותה העת תפסה את הכותרות בצרפת כנופיה ידועה לשמצה בשם Zemour, והסבא החליט להוסיף M נוספת לשם המשפחה כדי למנוע בלבול.
סיפור חייו של זמור בנוי כולו סביב מאבק נגד הרב-תרבותיות בצרפת, ומבוסס על תחושת לאומיות צרפתית. זמור למד במה שנחשב אז למוסד היוקרתי למדעי המדינה בפריז, צעיר נלהב הנחוש לחדור לשורות האליטה. הוא ניסה גם להתקבל לבית ספר למנהל אך נדחה. אכזבה נוספת הגיעה כאשר מועמדתו למשרה באיגוד החוואים נדחתה משום שבתור אדם שהגיע מפרבר נידח הוא חסר את השורשים הכפריים שצרפתים רבים כל כך מתגאים בהם. מפח נפש נוסף הגיע בדמות סירוב למועדון יוקרתי בפריז המארח בכירים ואנשי אצולה.
במסגרת תפקידו כנושא הדגל הנוכחי של הלאומיות הצרפתית, זמור הקים לתחייה את מושג "הייחודיות הצרפתית" ודורש עדיפות במשרות לצרפתים על פני מהגרים וזרים אחרים. בכך הוא מהדהד עמדות עבר כמו זו של שארל מוראס, סופר מונרכיסט ואנטישמי, פייר לאוואל שהוביל את משתפי הפעולה הכיבוש הגרמני, או העיתונאי תומך פטן לוסיאן רבט. יחד עם זאת, סיסמאות בסגנון "עדיפות לצרפתים" היו בשימוש מנהיגי איגודים ומפלגות שמאל בשנות ה-30, ובקרב המפלגה הקומוניסטית תחת הנהגת ולדק רוצ'ט ומוריס תורז.
על פי זמור, אחד מעמודי התווך במשימת השמירה על הדמוקרטיה בצרפת היא החילוניות (laïcité בצרפתית). נראה כי הוא אינו מודע להבדל בין חילוניות במובנה האמריקני, בה המדינה רואה עצמה כמגינה על כל הדתות, לבין החילוניות הצרפתית בה המדינה רואה בכל דת שהיא איום ממשי או פוטנציאלי. הבלבול הזה ניכר כאשר זמור טוען כי הוא שואף לשמר את האופי היודו-נוצרי של צרפת, בעודו מקדם את החילוניות כאמצעי להתמודד מול האיום האסלאמי על אותו אופי.
עבור פוליטיקאי שהציב את המאבק באסלאם כמטרתו העיקרית, זמור מגלה בורות לגבי מצב האסלאם בצרפת, דת חסרת ארגון והיררכיה אשר מפוצלת ליותר מ-400 קבוצות וכיתות. זרם האסלאם הרשמי והמוכר בצרפת נשלט בידי סוג של "מועצות": מסגדים וארגונים שנוצרו ומומנו וכיום נשלטים בידי מדינות מוסלמיות, בעיקר טורקיה, אלג'יריה ומרוקו. לצד אלה ישנן רשתות פוליטיות המתחזות לקהילות דתיות, בראשן ארגון 'האחים המוסלמים' ולצדו ארגונים שיעים הנשלטים בידי איראן.
יחדיו, שתי צורות הארגון האלו מייצגות אחוזים בודדים מתוך 6.5 מיליון אזרחי צרפת המוסלמים. הבעיה הניצבת בפני צרפת מגיעה בעיקר מצד ארגונים פוליטיים כמו 'האחים המוסלמים', קבוצות סלפיות וחוגים ח'ומיינסטים, ורדיקלים מבית שעברו תהליך הקצנה בעזרת הרשתות החברתיות. קבוצות זעירות אך מסוכנות אלה אינן מייצגות את המציאות הרחבה יותר, וטענתו ההפוכה והשגויה של זמור עשויה לבסוף לפגוע בעמדה הצרפתית הלאומית שהוא מתיימר לייצג.
אין פלא אפוא שבכל מקום בו אריק זמור מופיע, צצים להם גם גורמים מיליטנטים (בעיקר מקרב 'האחים המוסלמים' או פעילים איראנים), אשר מנסים לתאר אותו כאויב האסלאם כולו.
זמור מהדהד את החששות והספקות המקננים מזה זמן בליבם של צרפתים רבים, ויוצר דיון רחב במספר סוגיות חברתיות ותרבותיות חשובות. אך עד כה, אין ראיה לכך שהוא מחזיק במשנה סדורה לגבי השאלות הנכונות שיש לשאול, ובוודאי שלא לגבי התשובות.
אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני 'קאיהן' עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון 'א-שרק אל-אווסט'.