 (מקור התמונה: Alexey Nikolsky/Sputnik/AFP via Getty Images) |
במבט מהיר, נראה כי ולדימיר פוטין הוא המנצח בסבב העימותים הראשון במסגרת משחק הפוקר באוקראינה. הנשיא הרוסי קוצר את הזרעים שטמן לפני כשמונה שנים, אז עודד את הבדלנים הרוסים להקים בשטח אוקראינה שתי "רפובליקות עממיות" בדונייצק ולוהנסק. כעת, עם הצבת כוחות רוסיים של ממש בשתי המובלעות, פוטין הופך לרשמי את הכיבוש שעד כה התבצע דרך שכירי חרב ושליחים מקומיים, ולמעשה משלים סיפוח בלתי-רשמי באמצעות כפייה של "אמנה לשיתוף פעולה" על אותם שטחים.
פוטין היה מודע לכך שעל מנת לזכות לסימפטיה בחלקים של דעת הקהל המערבית בהם העריצו בעבר דמויות כמו סדאם חוסיין, עליו לצייר את עצמו כקורבן לתוקפנות מצד נאט"ו, ואת חרבו המתנופפת כצעד בלתי-נמנע של הגנה עצמית. נניח לרגע לעובדה שנאט"ו היא ברית הגנה ואינה מורשית לתקוף אף אחד אלא אם אחת מהמדינות החברות בה מותקפת ראשונה. אפילו אז, סעיף 5 לאמנת נאט"ו המאפשר פעילות צבאית אינו מופעל באופן אוטומטי ולמעשה לא הופעל מעולם מאז נכתב. מנגד, ברית ורשה היריבה בראשות ברה"מ ביצעה פלישות צבאיות בהונגריה, פולין וצ'כוסלובקיה – כולן במטרה לדכא התקוממות עממית נגד השליטה הרוסית.
עוד טען פוטין כי נאט"ו מתכננת לכלול את אוקראינה כחברה בברית ולהשתמש בה כבסיס קדמי נגד רוסיה. בכך רומז פוטין כי הוא רואה מלחמה בין רוסיה לנאט"ו כאפשרות ממשית בטווח הקרוב. אלא שטענה זו קשה מאוד לביסוס ולו בשל העובדה שתחת כללי נאט"ו, מדינה אשר נמצאת בסכסוך טריטוריאלי עם שכנותיה אינה יכולה להתקבל כחברה בברית. כלל זה נוגע כמובן לאוקראינה אך גם לגיאורגיה למשל, מדינה נוספת שאינה יכולה להצטרף לנאט"ו בשל סכסוכי שטחים שנגרמו כתוצאה מתוקפנות רוסית.
אם כן, לפחות בכל הקשור לסיבות לפתיחת המלחמה, פוטין פיזר מסך עשן סמיך בנוגע לתרחיש שכלל לא יכול להתרחש תחת חוקי נאט"ו. עם הזמן הוא עשוי לגלות שהניצחון הזמני שלו יהפוך לניצחון חלול, ויגיע במחיר מדיני, כלכלי וביטחוני כבד. בתור התחלה, פוטין אינו יכול עוד לשחק את תפקיד הזאב בעור הכבש. לאחר שחשף את עצמו כיריב (ואולי אף יריב מושבע) לעולם הדמוקרטי, פוטין הפך את הדילמה קלה יותר עבור אלו במערב שיגלו מספיק אומץ ויתנגדו באמת לפייסנות. הנשיא הרוסי עלול לגלות בקרוב שלמרות שג'ו ביידן נראה חלש וחסר אונים, ארה"ב עצמה ומשפחת האומות החופשיות כולה אינן כאלה.
גם קריאתו של פוטין להכרה עולמית בעצמאות רפובליקות הרפאים החדשות עתידה ככל הנראה להיכשל, בדיוק כפי שנכשלו קריאות דומות להכרה בסיפוח חצי-האי קרים ב-2014 או ב"עצמאות" שטחי אבחזיה ודרום אוסטיה ב-2008. אפילו הבובות שלו בטהרן לא העזו להכיר רשמית או להעניק לגיטימיות לפעולות תוקפנות כאלה. חברו החדש של פוטין, הנשיא הטורקי ארדואן, הגדיר את פעולות רוסיה באוקראינה "בלתי מקובלות", בעוד האח הגדול מסין שי ג'ינפינג קבר את הנושא תחת מפולת של הצהרות מעורפלות. מה שהותיר את שליט בלארוס אלכסנדר לוקשנקו כיחיד שעשוי עדיין להכיר רשמית בהרפתקה המטורפת האחרונה של פוטין.
טעות נוספת של פוטין תהיה במחשבה שעם חלוף הזמן שאר העולם יכיר ויאמץ את מסע הכיבוש שלו, בדיוק כפי שאף אחד מעולם לא הכיר רשמית בסיפוח המדינות הבלטיות בידי סטלין. גם מחשבות על תהליך "פינלנדזציה" שבו ההשפעה רוסית תגבר לבסוף על שכנותיה יובילו את פוטין למבוי סתום באוקראינה. למעשה, פינלנד שהיא המודל המקורי למונח רק חיזקה בהדרגה את קשריה עם המערב הדמוקרטי בכך שהפכה לחברה באיחוד האירופי ויצרה שיתוף פעולה צמוד עם נאט"ו. פינלנד גם הקימה מערך הגנה עוצמתי, נחשו מפני מי?
לאחרונה פינלנד אף רכשה 64 מטוסי קרב חדישים מדגם F-35, כמות מספקת כדי ליירט לפחות מחצית מצי המטוסים המיושן של רוסיה. גם שבדיה, דמוקרטיה נוספת שאינה חברה בנאט"ו ולכן הייתה מועמדת לתהליך "פינלנדזציה", לקחה לתשומת ליבה את ההתנהגות התוקפנית הגוברת של פוטין, הגדילה את תקציב הביטחון וחיזקה את נוכחותה הצבאית בים הבלטי. גם גיאורגיה, למרות שאינה רשאית להצטרף לנאט"ו מאז הפלישה הרוסית ב-2008, בונה מחדש את צבאה בעזרת חימוש מערבי מתקדם וכמעט הכפילה את גודלו.
לאור כל זאת אין שום סיבה שבגינה אוקראינה, שאינה יכולה להצטרף לנאט"ו עד שתסדיר את הסכסוך עם רוסיה, לא תוכל לשדרג את כוחה הצבאי בתמיכת המערב, תהליך שכבר מתרחש כיום אם כי בהיקף צנוע מאוד. התוקפנות מצד פוטין רק מחזקת את עמדתם של לאומנים אוקראינים הרואים את ארצם מצטרפת ל"עתיד אירופי". התחזקות העמדה הזו תצדיק את המשך ההתחמשות האוקראינית, מה שעשוי לגרור את פוטין למירוץ חימוש מוגבל בשוליים המערביים של רוסיה.
כבר כעת, המחזה של טנקים רוסים מיושנים וכלים משוריינים אחרים המזדחלים ברחבי חבל דונבאס מראה עד כמה בעייתי מצב החימוש של פוטין. גם המשך החזקה בדונבאס של 150 אלף חיילים, כעשירית מהכוח הכללי, נראה כמו אפשרות קלושה כל עוד רוסיה מעורבת צבאית בבלארוס, קזחסטן, סוריה, לוב ומקומות אחרים באסיה ואפריקה. בניית אימפריה היא דבר יקר. מאז פרוץ הסכסוך בקרים ב-2014, חצי-האי איבד הכנסות מתיירות בסך של כ-40 מיליארד דולר, כולל העלות של בניית גשר ענק המחבר אותו ליבשה. הכלכלה בחבל דונבאס נמצאת כבר כעת בנקודת אפס, ופוטין ייאלץ לדאוג לארבעה מיליון תושביו אשר רבים מהם בגיל העמידה.
מי שעוקב בעניין כלשהו אחרי הפוליטיקה הרוסית, יבחין בעובדה נוספת העשויה לחשוף את נצחונו הזמני של פוטין כחלול: היעדר קונצנזוס רחב בנוגע להימור האחרון של פוטין. בהופעה טלוויזיונית שנועדה להראות כאילו פוטין פעל בעצת מקורביו הבכירים, ראש הממשלה מיכאיל מישוסטין ולפחות שני חברים נוספים במועצה לביטחון לאומי נשמעו מעט פחות נלהבים מהמסלול אותו מוביל הנשיא, ורמזו כי לא כדאי לנטוש את הנתיב הדיפלומטי.
המהירות בה פוטין דחף בפרלמנט את הצעות החוק לגבי ה"אמנות" החדשות מול המחוזות הבדלנים, מראה גם היא על חששו של הנשיא מפני דיון אמיתי בסוגיה ומפני היעדר תמיכה מלאה בהרפתקה בדונבאס. אלה הרואים בפוטין מנהיג חזק עשויים לבטל את המחשבה הזו ויתכן שהם צודקים. אך למרות זאת, אין לשלול על הסף את האפשרות לפיה ישנם גורמים בהנהגה הרוסית המודאגים מן הפרנויה של פוטין. זוהי התמודדות מרובת סיבובים. נראה כי פוטין ניצח עד כה בסיבוב הראשון, אך שריקת הסיום עדיין רחוקה מלהישמע.
אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני 'קאיהן' עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון 'א-שרק אל-אווסט'.