 האוקראינים הבינו לפתע כי מבט מזרחה לעבר רוסיה משמעותו פלישות, כיבוש וסבל, ואילו מבט מערבה עשוי להוביל לחירות ושגשוג. עד כה לא נצפו שיירות פליטים אוקראינים המבקשים מקלט ברוסיה או בבלארוס; הטורים הארוכים מתאספים דווקא בנקודות הגבול עם פולין ורומניה. בתמונה: פליטים מאוקראינה עומדים בתור כדי להיכנס לפולין במעבר הגבול מדיקה ב-28 בפברואר 2022. (צילום: Wojtek Radwanski/AFP באמצעות Getty Images) |
בעוד מלחמתו של ולדימיר פוטין באוקראינה נכנסת לשבוע השלישי, נראה כי פעם נוספת, חוק ההשלכות הלא-מכוונות מרים את ראשו השובב. ההדגמה המדהימה ביותר לכך עד כה היא ההפרכה המוחלטת לטענות המחוצפות מצד פוטין לפיהן לא קיימת אומה אוקראינית כלל. בין היתר התעקש פוטין כי המדינה השכנה אינה אלא יצירת כפיו של לנין, תוך התעלמות מן העובדה שלינן עצמו היה זה שהעניק את אוקראינה לגרמנים במסגרת חוזה ברסט-ליטובסק.
עוד טען פוטין כי אוקראינה "הייתה תמיד חלק מרוסיה", למרות שבמציאות הנסיכות של קייב הופיעה בטרם מישהו בעולם חשב על זהות רוסית. אוקראינה ורוסיה, יחד עם אינספור קבוצות אתניות לאומים, היו אמנם חלקים מהאימפריה הצאריסיטית ובהמשך מברית המועצות, אך אף אחת מהן לא הייתה חלק מרעותה. במשך תקופה ארוכה, אוקראינה הייתה בכלל חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית, והיה זה תחת השלטון שהלאומיות האוקראינית החלה להתגבש לראשונה.
אמנם, השפות הרוסית והאוקראינית הן קרובות מאוד, אך למרות שחלק מהכותבים הגדולים ביותר ברוסית היו למעשה אוקראינים במוצאם (גוגול ובאבל למשל), באוקראינה התפתחה ספרות ותרבות נפרדת החל מהמאה ה-18. הפלישה של פוטין הזכירה לרבים מהאוקראינים את מורשתם העשירה. בשבועות האחרונים, רבים ברחבי המדינה החלו לקרוא, לצטט ולשיר כמה מהפואמות הפטריוטיות שחוברו בידי משוררים כמו טאראס שבצ'נקו, לבקו בורוביקובסקי וטומאש פדורה. במקום לקבור את הזהות האוקראינית תחת הריסות הפגזים, נראה כי פוטין העניק לה חיים חדשים.
גם בנוגע לשאיפתו של לקטוע באיבה את השאיפה האוקראינית להשתייך ליבשת אירופה, נראה שהוא השיג את התוצאה ההפוכה. האוקראינים הבינו לפתע כי מבט מזרחה לעבר רוסיה משמעותו פלישות, כיבוש וסבל, ואילו מבט מערבה עשוי להוביל לחירות ושגשוג. עד כה לא נצפו שיירות פליטים אוקראינים המבקשים מקלט ברוסיה או בבלארוס; הטורים הארוכים מתאספים דווקא בנקודות הגבול עם פולין ורומניה. אם כן, נראה כי הנשיא וולודימיר זלנסקי בסך הכל מבטא את שאיפות עמו כאשר ביקש להתקבל באופן מיידי לחברות באיחוד האירופי.
במשך שנים, פוטין פעל כדי לנתק את הקשר ההדוק בין ארה"ב והאיחוד האירופי, בתקווה כי ללא התמיכה האמריקנית האדירה יהיה ניתן להפחיד בקלות את הננסים ביבשת. אלא שהמשבר הנוכחי מוכיח כי האירופאים מסוגלים לגלות מנהיגות בכל הנוגע להתנהלות מול מוסקבה, ולהיות קשוחים הרבה יותר מהנשיא האמריקני ההססן ביידן. שאיפה נוספת של פוטין הייתה להשמיד את הדימוי של ברית נאט"ו כמי שמספקת חומת מגן בצורה עבור אומות דמוקרטיות. גם הנשיא טראמפ כבר הכריז עליה כ"לא-רלוונטית" ונשיא צרפת מקרון אבחן "מוות מוחי". בתוך אוקראינה עצמה, רבים סברו כי חבירה לנאט"ו אינה חלק מהאינטרס הלאומי.
כעת נראה כי כל זה השתנה. גרמניה תחת קנצלר סוציאל-דמוקרטי החליטה במפתיע לנטוש שבעה עשורים של מדיניות אנטי-צבאית עם פרויקט חימוש מחדש בן 100 מיליארד דולרים. גם מדינות אירופאיות שאינן חברות בנאט"ו הצטרפו לשורת המתנגדים לתוקפנות הרוסית, ואצל חלקן (אוסטריה, שבדה ופינלנד) מסתמנים סימני האצה לקראת הצטרפות לברית. נראה כי גם כאן, פוטין השיג את התוצאה ההפוכה והפך בפועל לאיש המכירות המוצלח ביותר עבור פוליסת הביטוח של נאט"ו.
במשך עשרים השנים האחרונות, פוטין הקפיד להציג את עצמו כזאב בעור של כבש. התחפושת הזו אפשרה לו בין היתר לפלוש לגיאורגיה, לשלוט למעשה בבלארוס, לטבוח בסורים, לתמוך באייתוללות מטהרן, לספח את חצי-האי קרים, להרעיל אזרחים אירופאים ולנסות לשבש מערכות בחירות ברחבי העולם. במשך כל הזמן הזה, כמעט רבע מהכנסותיו הגיעו ממכירות של נפט וגז לדמוקרטיות במערב אירופה, נפט וגז שהופקו הודות להון, ידע וניהול מערבי.
כעת, אפילו התמימים ביותר במערב הבינו את המלכוד. פוטין סבר כי אם ימחק את אוקראינה מהמפה העולם כולו ישתחווה לרגליו. בפועל קרה בדיוק ההפך. גם הסינים מסרבים לתמוך בהרפתקה הזו, ובזמן כתיבת שורות אלה פוטין חבר במועדון מצומצם הכולל את עלי ח'אמנאי, נשיא בלארוס לוקשנקו, השליטים הצבאיים בסודן ומינאמר ועוד כמה מרקסיסטים מזקנים באמריקה הלטינית. במדינות המערב, מעריצי פוטין הוותיקים מימין ושמאל מנסים כעת למלמל סיפור חדש במטרה לטשטש את חטאיהם הישנים. אפילו פוליטיקאים בכירים לשעבר כמו גרהרד שרודר ופרנסואה פיון חשים חוסר נוחות מן העובדה שנהנו במשך שנים ממנעמי האוליגרכיה הרוסית.
מטרה נוספת של הפלישה לאוקראינה הייתה למצב את דמותו של פוטין כבונה האימפריה וכמי שיבטיח לעד את ביטחון רוסיה בכלל והמקורבים אליו בפרט. פוטין ילחם וינצח, בעוד האולגרכים ונשותיהם ימשיכו להשתזף על סיפון היאכטה בריביירה הצרפתית. אלא שההסתבכות באוקראינה כעת מאיימת על עצם קיומה של רשת השחיתות הזו, המערכת שאפשרה למעטים כל כך להתעשר כל כך במהירות רבה כל כך.
במשך שנים, האזרח הרוסי הממוצע הסכים לסבול מנה הגונה של דיכוי ממשלתי, משום שהיה נראה שפוטין מצליח לשמור את רוסיה הרחק מצרות העולם ומשפר את הכלכלה הודות לייצוא האנרגיה. הפלישה עשויה לשנות גם את זה. תרנגולת הנפט צפויה להפסיק להטיל ביצי זהב ורוסיה בדרך לצרות גדולות. גרוע מכך, רוסיה הגאה עשויה למצוא את עצמה נתונה לחסדי הסינים.
פוטין תמיד התפאר בכך שהוא שואף להשיב את רוסיה למושבה בשולחן העולמי הגדול ולשחזר את ימי המנהיגות העולמית של הצארים ויורשיהם הבולשביקים. אלא שכעת נראה שהוא איבד אפילו את הכיסא הצדדי אליו הוזמנה רוסיה מפעם לפעם, ונמצא בנתיב להפוך למצורע בינלאומי. יתכן שפוטין עוד יצליח למחוץ את אוקראינה הודות לכוח אש עדיף. אבל עדיין כדאי לנשיא הרוסי לזכור את הערתו של ווינסטון צ'רצ'יל: "לעולם אל תאמין שמלחמה תהיה חלקה ופשוטה, או שמי שיוצא למסע המשונה הזה יכול להעריך נכונה את עוצמת הגלים והסופות בהם ייתקל."
אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני 'קאיהן' עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון 'א-שרק אל-אווסט'.