 בתמונה: נשיא רוסיה ולדימיר פוטין (מימין) נפגש עם ראש המטה הכללי ולרי גרסימוב (משמאל) ושר ההגנה סרגיי שויגו במוסקבה ב-27 בפברואר 2022. (צילום: אלכסיי ניקולסקי /ספוטניק/AFP באמצעות Getty Images) |
כאשר נתן את ההוראה לפתוח בפלישה לאוקראינה לפני כשלושה שבועות, ולדימיר פוטין נראה כאדם היודע מה הוא עושה. במפגש מצולם עם חברי מועצת הביטחון שלו ב-21 בפברואר, הנשיא הרוסי נתן את הרושם כאילו הוא מחזיק בתוכנית מלחמה סדורה בעלת מטרות ברורות. אלא שכעת, האפשרות לפיה אותו רושם היה מוטעה אינה יכולה להיפסל כלאחר יד. במילים אחרות: מה אם ולדימיר הגדול פשוט אינו יודע מה הוא עושה או גרוע מכך – לא יודע אפילו מה הוא רוצה?
בתור התחלה, פוטין סרב כלל להשתמש במילה "מלחמה" כדי ליצור רושם לפיו מטרת "המבצע המיוחד" מוגבלת למיסוד שתי המובלעות הסוררות בדונייצק ולוהנסק כ"רפובליקות עצמאיות". אלא שכמעט מיד התברר כי הוא לא מתכוון להגביל את עצמו לשאיפה הזו. שתי המובלעות הרי נמצאות תחת שליטה רוסית מזה שמונה שנים, ורובן חלפו בשקט יחסי הודות ל'הסכמי מינסק' שנחתמו עם הרשויות בקייב. לא היה שום צורך לאסוף 200 אלף חיילים על גבולות אוקראינה רק כדי להשיג דבר שכבר הפך מזמן לסטטוס-קוו.
הצעד הבא של פוטין היה להכריז על כך שהוא לא מסתפק בחלקים מחבל דונבאס הנמצאים כבר ברשותו, והוא שואף לשלוט בשאר חלקי השטח שנותרו תחת שליטה אוקראינית. ההתקפות על חראקיב בצפון ומריופול בדרום הראו את הכוונה הרוסית לבתר את כל חלק דונבאס לאורכו. אך גם התמרון הזה ננטש במהרה כאשר הכוחות הרוסיים החלו לתקוף מערבה, כולל ניסיון מתמשך להגיע לבירה קייב. בכל פעם שנשיא צרפת מקרון הרים טלפון לפוטין, הוא שמע משהו אחר לגבי כוונות מוסקבה. בסוף השבוע השני ללחימה, פוטין כבר אמר כי מתכוון לפרק את אוקראינה כמדינת לאום.
אלא שגם מטרה זו התבררה כשאפתנית מדי. באוקראינה של היום, תחושת לאומיות חזקה מחברת את רוב האזרחים. כמעט ולא קיימת נוכחות פרו-רוסית, אפילו בחלקים הכבושים של חבל דונבאס בהם הבדלנים החמושים נכשלו ביצירת מנהל אזרחי יעיל ונותרו תלויים לחלוטין בעוצמה הצבאית הרוסית.
כאשר הפלישה החלה, חלק מן הפרשנים במערב סברו כי במוסקבה מתכננים לפעול על פי 'דוקטרינת גרסימוב' הידועה. התוכנית המיוחסת לרמטכ"ל הצבא הרוסי שאבה לכאורה השראה מן השיטות של מפקדי הצבא האמריקני בעיראק שהגו את תורת "הלחימה ההיברידית". הרעיון המרכזי הוא שימוש בעוצמה רבה של כוחות משולבים המורכבים מבני-ברית מקומיים, יחידות לא-רשמיות ואפילו כוחות אבטחה פרטיים, אשר נתמכים כולם בידי מערכת תעמולה תרבותית וכלכלית רחבה המופעלת נגד האויב. השבועיים האחרונים הוכיחו כי מלחמתו של פוטין לא נשענת על דוקטרינת גרסימוב, או על תכנית אחרת כלשהיא. למעשה, חזותו המופתעת של הגנרל גרסימוב בעצמו במהלך אותו מפגש ביטחון טלוויזיוני רמזה על כך שככל הנראה גם לו אין לו מושג לגבי התוכניות של הבוס הגדול.
והוא לא היחיד שמרגיש כך. קשה מאוד לדעת מה מתחולל בראשו של ולדימיר פוטין בימים אלה, אך השבועות האחרונים מראים כי תכנון המלחמה שלו מתבסס יותר על שיטות ק.ג.ב ופחות על אסטרטגיה צבאית קלאסית. הוא סומך על שימוש מסיבי וחסר הבחנה באש, ובזמן שראשי הצבא ודאי מודאגים מאבדות בקרב אנשיהם, הנשיא נראה ממוקד יותר ביצירת כאוס ככל הניתן.
על פי הנתונים הרשמיים שפרסמה מוסקבה, שיעור האבדות היומי בשבוע הראשון של המלחמה עמד מעל 100 חיילים ביום. השוו זאת למשל לפלישה לאפגניסטן, שם הרוסים ספגו כשש אבדות ביום, ואפשר להתחיל להבין שמשהו כאן השתבש מאוד. האבדות הרוסיות באוקראינה עד כה כן כפי שניים משיעורן במלחמה בגאורגיה ב-2008, ופי כמה וכמה מהסכסוך בחצי-האי קרים ב-2014.
גם שיטות הלוחמה הפסיכולוגית המתוחכמות בהן ראו האמריקנים בעיראק כחשובות לניצחון, אינן מעניינות במיוחד את פוטין, ונראה כי המודל שלו כרגע הוא יותר לכיוון איוון הרביעי ו"האיום", שליט רוסיה האכזרי במאה ה-16. פוטין שואף להפעיל טרור במטרה להכניע את העם היריב, בדיוק כפי שכוחותיו עשו בסוריה שם הוא ובני-בריתו עדיין מחזיקים באשליה של שליטה. בתורת המלחמה הקלאסית, המטרה המיידית מורכבת משלוש מילים: כיבוש, טיהור ושליטה. במקום זאת, בסגנונו המוזר של פוטין נראה כי ההצלחה נמדדת אך ורק בכמות החורבות שהוא מותיר אחריו ובמספרי האזרחים המתים. גרוזני בצ'צ'ניה או חומס וחאלב בסוריה הן רק כמה דוגמאות. בסוריה למשל, הכוחות הרוסיים לא כבשו אף שעל, לא טיהרו את השטחים בהם שהו ובוודאי שלא השיגו שליטה אפקטיבית בחלקים גדולים במדינה. אפילו בסיסי האוויר והים בהם פוטין מחזיק שם נותרו פגיעים למדי.
אף מלחמה אינה מסתיימת מבלי שהצד היריב מודה בתבוסה, לפחות כאפשרות הטובה ביותר משאר האפשרויות הרעות. זו כנראה הסיבה מדוע מאז שנת 1945 כמעט שום מלחמה ברחבי העולם לא הסתיימה בניצחון מוחלט ולתמיד. אחת האמירות החביבות על חוקרי מלחמות והיסטוריה גורסת כי המלחמה היא עניין רציני מדי מכדי להשאיר אותו בידי גנרלים. אצל פוטין אנו רואים שהמצב גרוע עוד יותר, כאשר נראה שמלחמתו מנוהלת בידי סוכני ק.ג.ב.
ייתכן כי פוטין יוכל להמשיך להותיר חרבות מעשנות ברחבי אוקראינה בשל השליטה הרוסית הכמעט-מוחלטת באוויר; כוחותיו עשויים להיכנס בקרוב לקייב, או למה שנותר ממנה, ולכונן שם ממשלת בובות. אך מה שפוטין אינו יכול לעשות זה לבנות מחדש את אוקראינה כרצונו. לפני כאלפיים שנה ההיסטוריון טקיטוס ציטט את מנהיג ההתנגדות הקלטים שנלחמו בפולש הרומי, אשר אמר: "את השממה שהותירו בעקבותיהם כינו שלום".
אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני 'קאיהן' עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון 'א-שרק אל-אווסט'.