 (צילום: Alexei Druzhinin/Sputnik/AFP via Getty Images) |
מי לדעתכם האשם במלחמה המשתוללת באוקראינה? עבור תנועת "האשימו את אמריקה" הבינלאומית התשובה היא פשוטה: האשמה היא ארה"ב. בקצה אחד של התנועה הזו ניתן למצוא את החשודים המיידים כמו האייתוללות מטהרן, הרודנים מסודן או בורמה, המאואיסטים מאריתריאה, כת אסד בדמשק והבחורים הראים מבלארוס. את כל אלה ניתן לבטל בקלות ולו משום שמעמדם כשכירי חרב ברור ומובן.
זהו הקצה השני של הקשת בו נגלה נרטיב בעל פוטנציאל סכנה גבוה, בתקופה בה מה שנקרא "הסדר העולמי" עומד בפני האתגר הגדול ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. כאן ניתן למצוא יחידים וקבוצות המנסים לנצל תוויות כמו "אינטלקטואלים ציבוריים" או "מדינאים" כדי להעניק לגיטימציה לפלישה של פוטין. הנרטיב הזה מופץ בידי אנשים כמו שר החוץ הבריטי לשעבר דיוויד אוון, הפרופסורים ג'ון מירשהיימר וסטפן וולט, המועמדים לנשיאות צרפת מרין לה-פן, אריק זמור וז'אן-לוק מלנשון, הפובליציסט הבריטי פיטר הי'צנס ושורת דמויות ידועות פחות באירופה וארה"ב. כל אלה בונים את סיפורם סביב שלוש טענות עיקריות.
הראשונה גורסת כי יש לראות בפוטין ורוסיה קורבנות של המסע האמריקני המתמיד לעבר הגמוניה גלובלית תוך ניסיון לפגוע במעמדה הבינלאומי של מוסקבה. הטענה השנייה גורסת כי באמצעות הניסיון לצרף את אוקראינה לשורותיה, ברית נאט"ו הציבה איום ישיר על הביטחון הלאומי של רוסיה, איום ממנו אף מנהיג רוסי לא היה יכול להתעלם. הטענה השלישית גורסת כי מנהיגי אוקראינה, בעידוד מצד וושינגטון, סירבו להכיר בזכות הרוסית ל"אינטגרציה מחדש" של חצי-האי קרים, אותו חבל מולדת שנקרע מידי אימא רוסיה בשל סיבות שונות ומשונות.
באשר לטענה הראשונה, הרי שההפך ממנה קרוב יותר לאמת. ארבעה ממשלים אמריקנים רצופים, החל מזה של הנשיא בוש האב, יצאו מגדרם לא רק לרכך את ההלם שנוצר מקריסת האימפריה הסובייטית, אלא לגם להכיר ברוסיה כיורשתה הלגיטימית וככזו – בעלת מעמד בינלאומי של "מעצמה". למרות שרוסיה הפוסט-סובייטית סבלה מירידה בכל הקשור לכוח כלכלי, דמוגרפי, מדיני או צבאי, כל האמנות וההסכמים למיניהם שנחתמו מול ברה"מ נותרו על כנם גם לאחר התפרקותה. ארה"ב עבדה בצמוד עם מוסקבה כדי להחליק את תהליך המעבר המורכב עמו התמודדה אירופה, כאשר ברית ורשה התמוססה והאיחוד האירופי הלך וצמח.
כחלק ממאמציה לשמור על רוסיה בתלם, ארה"ב פעלה למען הכללתה בארגון ה-7G (שהפך ל-8G) ובארגון הסחר העולמי, סייעה לפתוח בפניה שווקי הון גלובליים, ועודדה עסקים אמריקניים להשקיע השקעות משמעותיות בכלכלה הפוסט-סובייטית המתפתחת. לא תהיה זו הגזמה לומר כי חותמת הכשרות האמריקנית מילאה תפקיד עיקרי בעידוד השקעות זרות אחרות, במיוחד אירופאיות, שהובילו לצמיחה טכנולוגית היסטורית מבחינת הרוסים.
הטענה השנייה מתייחסת לכך שהרצון לכאורה של נאט"ו לצרף את אוקראינה, או כפי שמירשהיימר קורא לכך "התפשטות פזיזה", הוא זה שגרם לפוטין לפלוש. זו טענה מגוחכת לא פחות. בתור התחלה, נאט"ו אינה מזמינה שום מדינה להצטרף לברית ומדינות המעוניינות לעשות זאת צריכות להגיש בקשה. עד לכתיבת שורות אלו אוקראינה לא עשתה כך, וגם אם תעשה זאת בעתיד נראה כי בקשה כזו לא תהיה קבילה תחת חוקי הברית, הקובעים בבירור כי מדינה הנמצאת בסכסוך טריטוריאלי לא תוכל להתקבל לברית עד אשר אותו סכסוך יגיע לידי פתרון.
במשך כמעט שני עשורים, רוסיה לא גילתה כל התנגדות לכך שמדינות שהיו חברות בעבר בברית ורשה יצטרפו לנאט"ו. תחת פוטין, רוסיה אף הגיעה להסכם שיתוף פעולה עם נאט"ו בסוגיות ביטחון הדדיות, אשר הסתמך על הסכמי הלסינקי כבסיס היסטורי. בשנת 2002, פוטין נפגש עם מזכ"ל נאט"ו ג'ורג' רובינסון והעיר בבדיחות כי "אולי זה הזמן שנאט"ו תזמין את רוסיה לשורותיה". רובינסון הנבוך הזכיר לפוטין בדיוק את אותו תהליך הגשת בקשה.
בפסגת נאט"ו שנערכה ב-2008 בבוקרשט, גיאורגיה ואוקראינה הביעו את רצונן להגיש בקשת הצטרפות לברית, אך הבינו מאחורי הקלעים שאין להן טעם לעשות זאת. הסיבה הבלתי-מוכרזת הייתה העובדה ששתיהן נמצאות בסכסוך גבולות מתמשך עם רוסיה. פוטין פירש את הצעד הזה ככתף קרה מצד נאט"ו לגיאורגים, פלש לארצם וכבש את מחוזות דרום אוסטיה ואבחזיה. גם הטענה ל"פרובוקציה" מעוררת גיחוך, ובכל מקרה גם אם אכן הייתה פרובוקציה, מדוע האשמה אינה מתחלק באופן שווה בין הקורבן לתוקפן? האם אנס הטוען כי קורבנותיו ביצעו פרובוקציה כיוון שלבשו בגדים קצרים מדי אינו אשם לפחות כמוהן?
מבלי לומר זאת במפורש, המקהלה הפרו-פוטינית מקדמת תפיסה חדשה לחלוטין, כזו הקובעת כי מדינות שהיו בעבר חלק מהאימפריה הצאריסטית או הסובייטית זכאות לריבונות מוגבלת בלבד. תפיסה זו עשויה להיות מיושמת לא רק לגבי גיאורגיה או אוקראינה, אלא גם לרפובליקות הבלטיות ולחברות ברית ורשה לשעבר במזרח אירופה. בנאומיו האחרונים, פוטין אף הרחיב את הקונספט וכלל בו את מדינות מרכז אסיה והבלקן.
ואולי חשוב מכל אלה – האם "איום על הביטחון הלאומי" צריך להיחשב כתירוץ בלעדי עבור ולדימיר פוטין? אמנת מונטווידאו משנת 1933 קובעת בסעיף 8 כי "לשום מדינה אין הזכות להתערב בעניינים פנימיים או חיצוניים של מדינה אחרת". מאוחר יותר, סעיף זה הפך לעקרון בסיסי של האו"ם ושל הסדר העולמי שעיצב את המערכת הגלובלית במשך שבעה עשורים.
אפילו אריק זאמור או מרין לה-פן לא העזו לחזור על הטענה האבסורדית לפיה אוקראינה נשלטת בידי ניאו-נאצים, ולכן לכאורה הפלישה הרוסית אליה היא בעצם המשך למלחמת העולם השנייה. גם הטענה כי הסירוב האוקראיני לקבל את הפסד חצי-האי קרים וחלקים מחבל דונבאס לא הותיר לפוטין ברירה אלא לפלוש לשכנתו, היא מפוקפקת לכל הפחות. מה יעשה פוטין אם סין למשל תחליט לתפוס מחדש שליטה בשטחים רוסיים שהיו שייכים לה בעבר?
אם אנו מקבלים את התפיסה לפיה מה שהיה שייך בעבר למדינה אחת לעולם לא יכול להיות שייך לאחרת, חצי-האי קרים חייב לעבור לידי טורקיה שהיא יורשת האימפריה העותמאנית, או אפילו טוב מכך – לידי השבטים הטטרים ששלטו בו עוד קודם לכן. ובאשר לחבל דונבאס וחלקים אחרים בדרום רוסיה השבים ל"בעליהם המקוריים", המשמעות של כך תהיה תקומה מחדש של מדינת הקוזאקים אשר שלטה באזור בעבר.
לא נותר אלא להצטער מול התופעה במסגרתה השנאה לאמריקה הובילה אנשים שפויים לאמץ את הרטוריקה של פוטין, אשר הובילה לטרגדיה האדירה הזו.
אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני 'קאיהן' עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון 'א-שרק אל-אווסט'.