לאחרונה ערכתי מספר ביקורים בכמה מבתי הנשים והגברים הפלסטינים שהיו מעורבים בגל הטרור הנוכחי נגד ישראלים, זה שיש המכנים אותו "אינתיפאדה" – או התקוממות עממית.
מה שראיתי – מה שגם אתם, או כל אחד אחר יכול לראות בביקור שכזה – הוא שאף אחד מהפלסטינים הללו לא סבל מתנאי חיים קשים. תנאי המגורים שלהם היו הכל מלבד אומללים. למעשה, הרוצחים הללו ניהלו חיי נוחות, עם גישה בלתי מוגבלת להשכלה ולעבודה. ארבעה מהטרוריסטים הגיעו מאזור ירושלים והחזיקו בתעודות זהות כחולות, ככל תושבי הקבע שלא קיבלו אזרחות מלאה. הם נהנו מכל הזכויות של אזרח ישראלי מן השורה, למעט מזכות ההצבעה לכנסת. אך ערביי ירושלים, ניתן לשער, לא רוצחים ונהרגים בגלל תשוקתם להצביע בבחירות לפרלמנט הישראלי.
הצעירים הללו ניצלו את המעמד שלהם כתושבי קבע בישראל כדי לצאת ולרצוח יהודים. כאמור, לכולם הייתה תעודת זהות ישראלית, שאפשרה להם לנוע בחופשיות בתוך שטח ישראל ואף לנהוג ולהחזיק בבעלותם רכב עם לוחית זיהוי ישראלית. מכוח מעמדם הם גם זכאים למענקי רווחה ושירותי בריאות חינמיים ככל אזרחי ישראל, ללא קשר לדת, גזע ומין. אף לא אחד מאותם פלסטינים שהיו מעורבים בהתקפות הטרור האחרונות חי בבית בוץ, אוהל או אפילו בדירה שכורה. כולם חיו בבתים בבעלות משפחותיהם, ונהנו מגישה בלתי מוגבלת לאינטרנט. כולם החזיקו טלפונים סלולריים, שאפשרו להם לשתף את השקפת עולמם בפייסבוק ובטוויטר, ובין השאר להשתתף בהסתה המשתוללת נגד ישראל והיהודים.
בביתו של מוהנד חלבי, למשל, פלסטיני שרצח שני יהודים בעיר העתיקה בירושלים לפני מספר שבועות, הייתם מגלים שאביו הוא איש עסקים מתחום מיזוג האוויר המנהל את עסקיו ברמאללה. בית משפחתו שבכפר סורדא, בפאתיה הצפוניים של רמאללה, נראה כאילו נלקח מסרט שצולם בסן-דייגו.
מוהנד חלבי, כך אומרים קרוביו, היה ילד מפונק שקיבל תמיד כל מה שביקש. הוא למד משפטים באוניברסיטת אל-קודס ליד ירושלים, ונסע באופן קבוע בחופשיות בין רמאללה לקמפוס. אך חייו הטובים של מוהנד לא מנעו ממנו להצטרף לג'יהאד האסלאמי ולרצוח שני יהודים. הוא רצה לרצוח יהודים מכיוון שעבר שטיפת מוח על-ידי מנהיגים ובאמצעות המדיה, והונע בידי שנאה. הוא לא חי באומללות ובמחסור.
המקרה של שורוק דוויאת, סטודנטית צעירה בת 18 מהכפר צור באהר שבירושלים, לא שונה בהרבה מזה של מוהנד חלבי. היא מקבלת עתה טיפול בבית חולים ישראלי, ללא תשלום, לאחר שנורתה ונפצעה קשה בידי יהודי שאותו ניסתה לרצוח בעיר העתיקה בירושלים. היא למדה היסטוריה וגיאוגרפיה באוניברסיטת בית לחם, שאליה הייתה נוסעת מביתה ארבע פעמים בשבוע, מבלי שנתקלה במחסום או נעצרה על-ידי חיילים ישראלים.
תמונות שפרסמה שורוק ברשתות החברתיות מראות אישה שמחה שאינה מפסיקה לחייך ולפרסם תמונות "סלפי". יש לה סמארטפון משלה. משפחתה, כמו זו של כל אחד מהטרוריסטים האחרים, מחזיקה בבעלותה בית פרטי וחיה חיי נוחות ורווחה. תעודת הזהות הישראלית ששורוק נושאת מאפשרת לה לנסוע לכל מקום בישראל, בכל זמן נתון. היא בחרה לנצל את הפריבילגיה הזו כדי לנסות לרצוח יהודי רנדומלי ברחוב. הסיבה? היא, כמו האחרים, הונעה כפי הנראה על-ידי שנאה, אנטישמיות וגזענות. היא, כמו האחרים, נפלה קורבן למכונת התעמולה העצומה שעורכת בקרב הערבים דמוניזציה בלתי-פוסקת לישראל וליהודים.
ולא רק היא. אם היה יוצא לכם לפגוש את פאדי עלון, כנראה שהייתם מתרשמים כי מדובר באחד הגברים הנאים ביותר בירושלים. פאדי, שבא משכונת עיסאוויה, יכול היה גם הוא ליהנות מחיים טובים תחת הממשל הישראלי. גם לו הייתה תעודת זהות ישראלית ויכולת לנוע בחופשיות ברחבי הארץ. משפחתו סיפרה לי שהוא אהב להסתובב בקניונים בישראל, ולרכוש בגדים מרשתות אופנה כמו זארה, רנואר וקסטרו. לבוש בבגדים מהודרים ומשקפי שמש, הוא נראה יותר כמו דוגמן אופנה איטלקי מאשר כמו טרוריסט ממוצע. גם הוא, כמו האחרים, נהנה מגישה בלתי-מוגבלת לאינטרנט ומבית פרטי שבבעלות משפחתו.
אולם החיים הטובים של פאדי בישראל לא מנעו ממנו לצאת ולדקור את היהודי הראשון שהוא ראה ברחוב. זה קרה לפני כחודש, כאשר פאדי דקר נער יהודי בן 15 מחוץ לעיר העתיקה בירושלים. פאדי נורה ונהרג על-ידי משטרת ישראל, שהגיעה בחיפזון למקום האירוע. הוא לא יצא לדקור יהודים בגלל חייו הקשים; הוא גם לא הונע על-ידי אומללות או עוני. היה לו כמעט כל מה שצעיר ממוצע יכול להעלות על דעתו, ומשפחתו מבוססת היטב. למעשה, חייו של פאדי היו טובים יותר בהרבה משל אחיו הפלסטינים בגדה המערבית ובעזה. כתושב ישראלי, פאדי יכול היה לשוטט בכל רחבי ישראל, והייתה לו גישה חופשית למסעדות, קניונים ומכוני כושר.
חלק גדול משאר הנשים והגברים הצעירים שביצעו את התקפות הטרור האחרונות חיו גם הם חיים טובים; לחלק מהם היו עבודות בישראל, רבות תודות לתעודת הזהות הישראלית שלהם. אלו שהגיעו מהגדה המערבית הצליחו לעקוף את נקודות הבידוק ומחסומי האבטחה, בדיוק כפי שאלפי עובדים פלסטינים אחרים עושים, כאשר הם חוצים לתוך ישראל מדי יום ביומו בחיפושם אחר עבודה וחיים טובים.
למען הכנות, אני מקנא בטרוריסטים הללו על החיים הטובים שהיו להם. הריהוט בבתיהם הרבה יותר איכותי משלי. ועדיין, כל המותרות הללו לא עצרו אותם מלצאת ולרצוח יהודים.
מה אפשר ללמוד מכל זה? ראשית, הטרוריסטים הפלסטינים לא מונעים מתוך עוני ומחסור, כפי שרבים טוענים ללא הפסקה מזה זמן רב. הטרוריסטים הפלסטינים מונעים מתוך שנאה ליהודים בגלל מה שהמנהיגים שלהם, חבריהם למדיה ומטיפי המסגדים אומרים להם: שהיהודים הם האויב ושאין להם זכות להיות חלק מהעולם הזה.
אפשר ללמוד גם כי הסכסוך הנוכחי אינו סובב סביב אתרים אסלאמיים קדושים בירושלים, אלא אודות רציחת יהודים רבה ככל האפשר. לרצח שני יהודים בעיר העתיקה, או זוג הורים יהודים לעיני ילדיהם, אין שום קשר למסגד אל-אקצא או ל"כיבוש". הכל מתמצה בסופו של דבר בתאוות הרצח. הטרוריסטים אינם מבחינים בין יהודי שגר במזרח ירושלים, בגדה המערבית, בתל-אביב או עפולה. עבור הטרוריסטים ופטרוניהם, כל היהודים הם "מתנחלים", וישראל היא התנחלות אחת גדולה שצריך לחסל.
הסכסוך שלנו עם ישראל אינו סביב "הכיבוש", ירושלים, האתרים הקדושים, גדרות או גבולות. הוא גם לא בגלל עוני או תנאי חיים עלובים. האמת היא שהסכסוך הזה נסוב סביב זכותה של ישראל להתקיים כחלק מהעולם. גל הטרור הנוכחי הוא רק שלב נוסף בחלום הערבי למחוק את ישראל מעל פני כדור הארץ. זו אינה אינתיפאדה. זהו רק מסע קטל נוסף שכוונתו להטיל טרור ביהודים ולכפות עליהם לעזוב את החלק הזה של העולם. זה כבר הצליח בכל שאר חלקי המזרח-התיכון, ותהליך דומה מתבצע עתה גם בנוצרים.
הטרוריסטים ותומכיהם לא נאבקים נגד מחסומים או חומות. הם רוצים לראות את ישראל מושמדת, את היהודים שחוטים ואת רחובות ישראל מוצפים בדם יהודי.
בסאם טוויל הוא חוקר במכון גייטסטון.