אם קבוצת אנשי טרור יהודים או נוצרים באלג'יריה, במצרים, או בסעודיה הייתה מבצעת אותם דקירות, דריסות או שיסוף גרונות וירי שמהם סובלות צרפת וגרמניה כיום, התגובה נגדם הייתה מידית. עשרות אלפים - אולי מאות אלפים - של מוסלמים זועמים היו נוהרים לרחובות כדי להרוג, לדקור או לטבוח את קבוצת היהודים או הנוצרים הראשונה הנקרית בדרכם. בתוך 24 שעות, אף כנסייה או בית כנסת לא היו יכולים לפתוח את שעריהם: כולם היו נשרפים עד היסוד.
מילים אלה אינן באות להכפיש מישהו, הן באות להסביר מה רוצים מחבלים. לדברי ג'יל קפל, מרצה במכון פריז למחקר מדיני ומומחה לאסלאם, "דעאש קורא לדקור צרפתים מלוכלכים ומרושעים...מפני שהם רוצים להצית מלחמת אזרחים". מחבלים מוסלמים העומדים מאחורי גל מתקפות הטרור מניחים, ככל הנראה, כי אלפי צרפתים, גרמנים או בלגים יצאו בהמוניהם לרחובות, כפי שהם היו עושים בעצמם, כדי להרוג, לדקור או לטבוח מוסלמים. נותני חסות מוסלמים לטרור אינם יכולים כלל להעלות על דעתם שהאירופים אינם מעונינים להשתתף בהנאה הכרוכה במהומות עקובות מדם.
למעשה, גם אם מיליוני ערבים ומוסלמים היו חיים באירופה היום, האירופים אינם ערבים ואינם מתנהגים כמו ערבים. אנשים מערביים באירופה האצילו את "השימוש הלגיטימי בכוח פיזי" - המכונה, גם אם הינו שנוי במחלוקת, "מונופול על אלימות" - למדינה.
מקס וובר, במאמרו משנת 1919 "הפוליטיקה כמקצוע" טוען, כי המדינה היא כל "קהילה אנושית התובעת מונופול על השימוש הלגיטימי בכוח פיזי בטריטוריה נתונה". במילים אחרות, וובר מתאר את המדינה ככל ארגון המצליח להיות בעל זכות בלעדית להשתמש, לאיים או לאשר כוח פיזי נגד תושבי הטריטוריה שלו ("Gewaltmonopol des Staates").
עבור אזרחים צרפתים וגרמנים, ייעודה המדינה הוא להילחם נגד אנשי טרור אסלאמיים ביד קשה במידת הצורך. אולם כיום, במקום "אלימות לגיטימית" של המדינה, אזרחי גרמניה וצרפת נתקלים רק בהכחשה. המדינה ממשיכה להתכחש לעובדה שפשעים אסלאמיסטים מבוצעים בגלוי בטריטוריה שלה. הכחשה זו לובשת צורות שונות:
1. הקורבן האמיתי הוא הטרוריסט.
ה- BBC הבריטי: "מהגר סורי נהרג בפיצוץ בגרמניה"
ה- Le Monde: "גרמניה: פליט סורי נהרג כאשר גרם לפיצוץ מול מסעדה בבוואריה" (צרפתית: un réfugié syrien meurt en provoquant une explosion devant un restaurant en Bavière (. הכותרת (אשר שונתה מאז) אינה עוסקת בסועדים שישבו במסעדה ואשר היו היעד של המחבל המתאבד. הכותרת עוסקת בקורבן, שהוא "הגורם לפיצוץ". ל"קורבן" זה - שהוא כנראה רק במקרה פושע אסלאמי, על פי נרטיב זה - הייתה כנראה סיבה טובה לבקש נקמה! אחרי הכול, הוא "פליט סורי שכניסתו לגרמניה נשללה על ידי הרשויות". הוא לא גורש מסיבות הומניטריות. העיתונאי כמעט אינו מזכיר את 15 הפצועים, חלקם באורח קשה, בפיצוץ. יש כאן רק קורבן אחד, הגורם לפיגוע ההתאבדות, אשר עיתונאים מסוימים רמזו כי לא היה באמת פיגוע התאבדות, אלא רק התאבדות. הרי לאיש הייתה היסטוריה של בעיות פסיכיאטריות.
לדברי ה- Wall Street Journal: "הוא היה מוכר למשטרה והוזהר פעמיים לאחר שניסה לשים קץ לחייו, אמר מר הרמן [שר הפנים של בוואריה]. הוא היה מוכר גם בעבר בגין עבירות סמים, אמר דובר המשטרה".
לסיכום, הרוצח אינו אלא צעיר מסכן וחולה.
2. הוא לא היה אסלאמיסט, אלא מעורער בנפשו. עלי סונבולי, היורה הגרמני-איראני בן ה- 18 אשר רצח תשעה בני אדם במרכז קניות במינכן ב- 25 ביולי הוא אולי רוצח אסלאמיסטי, אך אין ספק שהוא מעורער בנפשו. לדברי רויטרס:
"חומרים שנמצאים בבית היורה הצביעו על כך שהוא אושפז לטיפול פסיכיאטרי במשך שלושה חודשים באותה תקופה, וכי היה שחקן נלהב של משחקי וידאו אלימים, אמרו גורמים רשמיים במסיבת העיתונאים".
מיד לאחר המתקפה, אמרו גורמים רשמיים כי הרוצח לא היה ערבי אלא איראני - אבל זה פשוט הופך אותו למוסלמי שיעי. לדברי ואליד שועיבת, אמריקאי-פלסטיני שהמיר דתו מהאסלאם לנצרות, "סונבולי אינו איראני. הוא סורי. דף הפייסבוק שלו מראה שהוא בעד "אסלאמיסטים התומרים בטורקיה". עם זאת, באורח מוזר אף יותר, ערוצי תקשורת וגורמים רשמיים אמרו כי סונבולי פעל בהשראת המחבל הנורבגי הימני קיצוני, אנדרס ברייויק.
3. הבעיה אינה אסלאם או אסלאמיזם, אלא יותר מדי רובים בשוק השחור. "פוליטיקאים גרמנים רמזו כי יבחנו את חוקי הנשק של המדינה, לאחר שצעיר מעורער בנפשו בן 18 היה יכול להשתמש ברובה 9 מ"מ ולצבור תחמושת של ב-300 כדורים בירי שגרם לתשעה הרוגים במינכן", לדברי ה- The Guardian.
4. הקורבנות אחראים לרצח שלהם. בניס, לאחר שמוחמד לחוואיג' בוהלל רצח יותר מ- 80 בני אדם כאשר הסיע משאית של 19 טון לתוך קהל חוגגים ביום הבסטיליה, ז'וליאן דריי, חבר פרלמנט סוציאליסטי, אמר:
"הזיקוקים... זהו פסטיבל פופולארי, ישנם משפחות, ילדים. זה לעתים קרובות המסיבה היחידה שיש לילדים אלה, ולכן האנשים משתוקקים ללכת לשם, ולעתים קרובות מסירים את נקודות הביקורת כדי להקל על זרם האנשים, מפני שאנשים אינם רוצים להמתין, הם רוצים ללכת, וזה למרבה הצער, הזמן שבו עשויות להתעורר בעיות".
5. התוקף "הפך עצמו" במהירות לקיצוני. גם כאשר המדינה אשמה, מוצאים תירוץ טוב כדי להסביר את אוזלת ידה ואי ראיית הנולד מצידה: המחבל "הפך עצמו" לקיצוני כה מהר עד כי לא ניתן היה לאתרו. היומון Le Figaro דיווח:
נראה כי התוקף בניס "הפך עצמו לקיצוני מהר מאוד". שר הפנים, ברנרד קאזנווה, קרא לזה "סוג חדש של מתקפה" "המראה עד כמה קשה להילחם בטרור".
קאזנווה הוסיף כי בוהלל, התוקף הטוניסאי, "לא היה מוכר לשירותי המודיעין".
6. דעאש אינו אסלאמי, הוא ארגון ימני קיצוני. אפשר לישון בשקט, כך מייעצים לנו. המחבלים, כך נאמר לנו, אינם אסלאמיסטים אלא פאשיסטים. "בטענה כי הם משתייכים לדעאש [המדינה האסלאמית], שני הרוצחים חושפים שוב את אופייה העקוב מדם של כת ימנית זו שמדיניותה גזענית, אנטישמית, סקסיסטית והומופוביות", כתב SOS Racisme, ארגון לא ממשלתי הממומן על ידי הממשלה הסוציאליסטית בצרפת בניסיון לפתות מצביעים מוסלמים.
אין ספק שהמתקפות הבאות יניבו הסברים חדשים ומעניינים מסוג זה שמטרתם להרגיע את האנשים.
האירופים העניקו למדינה את הזכות הבלעדית להשתמש באלימות נגד פושעים. אולם האירופים, במיוחד בצרפת ובגרמניה, מגלים כי נראה שלמעשה קיימת "אי הבנה" מסוימת. המדינה שלהם, זו שיש לה מונופול על אלימות, אינה רוצה להיות במלחמה עם אזרחיה ותושביה האסלאמיים. גרוע מכך, המדינה נותנת תחושה כי היא מפחדת מאזרחיה המוסלמים.
השאלה כעת היא: אם המדינה אינה רוצה להיאבק ברוצחים אסלאמיסטים, אם המדינה אינה רוצה לסגור מסגדים סלפים, לגרש את המטיפים לשנאה, ולפרק את הברית בין אסלאמיסטים לבין הפשע המאורגן באזורי הפקר בצרפת ובגרמניה, אם הפיתרון היחיד שהציע הנשיא פרנסואה הולנד הוא "להישאר מאוחדים", למרבה הצער זה לא יעבוד. "הם התקיפו את הדמוקרטיה", אמר הולנד, "הדמוקרטיה היא המגן שלנו".
אולם, "אחדות לאומית הינה ריקה מתוכן כאשר לא ננקטים צעדים רציניים", כתב איב מישו, הסופר והפילוסוף הצרפתי, בדף הפייסבוק שלו.
"התפיסה של שלטון החוק משמעה כי האזרחים מוגנים מפני שרירותיות המדינה. לא ניתן להשתמש באותם סייגים משפטיים כדי להגן על מי שרוצה להרוג אזרחים ולהרוס את ה- res publica [הרפובליקה]... כיום, שלטון החוק מגן בראש ובראש על התוקפים".
איב ממו, החי בצרפת, עבד במשך עשרים שנה כעיתונאי של Le Monde.