מינויו של סטיב בנון על-ידי הנשיא הנבחר טראמפ כיועצו האסטרטגי הבכיר, נמצא תחת ביקורת באמתלה שבנון הוא אנטישמי. ישנן סיבות רבות להתנגד למינויו של בנון, אך אנטישמיות אינה אחת מהן. איני תומך במינוי בנון, אך עם זאת גם איני תומך בהאשמה שבנון הינו אנטישמי, בהתבסס על הראיות שראיתי.
בהתייחס לאנטישמיות, ישנם שלושה נושאים ייחודיים אך חופפים: (1) האם בנון בעצמו אנטישמי? (2) האם המגזין אותו הוא מנהל, ברייטברט, מקדם השקפות אנטישמיות? (3) האם לברייטברט ולבנון ישנם עוקבים אנטישמיים?
ממה שאני יכול להתייחס אליו, הראיה המובאת על מנת לתמוך בהאשמה שבנון בעצמו אנטישמי נופלת לשתי קטגוריות: הראשונה, שאשתו העידה בהליך גירושים משפטי חריף על כך שאינו רצה שילדיו ילכו לבית ספר אחד עם "יהודים בכיינים"; השנייה, שהוא פרסם כתבה המתארת את ביל קריסטול כ"יהודי מרדן".
הבה נסקור ראיות אלו לפי סדר. הסנאטור הארי ריד ניסה לחזק את ההאשמה הראשונה כנגד בנון כאשר אמר שהיא הופיעה במסמך מטעם בית המשפט. בכך הוא רומז שיש לדבר גושפנקא של שופט. אך זהו אינו המקרה. הטענה פשוט הובאה על-ידי אשתו בהליך משפטי, כך שאין לטענה זו משקל ממשי. בנון הכחיש בנחרצות שאמר אמירה זו והוסיף שאשתו והוא התווכחו אם ילדיהם צריכים ללמוד בבית ספר קתולי או בבית ספר חילוני.
מן העבר השני ישנן עדויות אישיות רבות של אישים יהודיים שעבדו בקרבתו במשך שנים רבות. ביניהם ניתן למצוא את עוזר המחקר שלי לשעבר, ג'ואל פולאק, יהודי אורתודוכסי חובש כיפה אשר חוגג את כל חגי היהדות. הוא נשוי לאישה שחורה מדרום אפריקה שהתגיירה בעבר. ג'ואל הבטיח לי שהוא מעולם לא שמע הערה אנטישמית אחת או אף ראה פעולה כזו במשך ארבע השנים שהשניים עבדו יחד. הדבר תואם גם לדבריהם של אישים יהודיים רבים אשר עבדו איתו, חלקם מתנגדים בחריצות לפוליטיקה של בנון ולדרך בה הוא ניהל את ברייטברט, אך אף לא אחד מהם דיווח על אירועים אנטישמיים כלשהם.
הראיה השנייה לכאורה היא הכותרת הבאה שהופיעה במגזין ברייטברט: "ביל קריסטול: סכסכן רפובליקני, יהודי מרדן" [1]. להבנתי, המאמר וכותרתו נכתבו לא על ידי בנון אלא על ידי דיוויד הורוביץ, יהודי מהאגף הימני אשר כעס על קריסטול בשל סירובו לתמוך בטראמפ. הורוביץ ראה זאת כבגידה בעם היהודי. בעוד אני מתנגד עמוקות להשוואה זו וגם לכתבה עצמה, אני מוצא את אפיונו של בנון כאנטישמי בגלל הסיבה שברייטברט פרסמו את המאמר, כמשהו בלתי סביר. ברייטברט גם תקפו אותי אישית [2], אך עובדה זו אינה משנה את השקפתי.
אני שומר על ראש פתוח בעודי מחכה לראיות נוספות, אם ישנן כאלו, אך על בסיס מה שקראתי, אני חושב שיהיה שגוי להאשים את בנון באחת מצורות הקנאות הגרועות ביותר. על כן לא אצטרף למקהלת הגינויים המשליכה את המינוח הרדיואקטיבי כנגד בנון ללא ראיות משכנעות. עתה הליגה נגד השמצה ציינה באופן ראוי לשבח שאין ראיות משכנעות לאנטישמיות מצד בנון: "אין אנו מודעים לאי-אלו אמירות אנטישמיות מפי בנון".
לגבי הטענה שבנון מקדם את האלט-רייט והאם האלט-רייט כולל גם אנטישמים, אני חושב שהתשובה לכך היא חיובית [3]. גם בנון וגם ברייטברט פרסמו אמירות לא סובלניות כלפי מוסלמים, נשים ואחרים, אמירות אשר מגונות בעיניי. זו הסיבה מדוע איני תומך בבנון אף על פי שאיני חושב שהוא אנטישמי. חוסר סובלנות וקנאות כלפי כל קבוצה צריכה להיות סיבה לפסילה לתפקיד ציבורי בכיר. אך בואו נשים רגע ביקורת זו על בנון ועל ברייטברט בהקשר הנכון. עיתון 'הארץ' בהחלט משמש כבמה לשמאל הקיצוני בישראל. למרות שהוא מציג קשת רחבה של פרשנויות ודעות, בעיקר מן השמאל-מרכז, הוא מציג גם כותבים מהשמאל הקיצוני כגון גדעון לוי, התומך בחרם אקדמי, תרבותי וכלכלי על ישראל והמשטר "הנפשע" שלה, או כמו אמירה הס, המעודדת פלשתינאים לזרוק אבנים ולפעול "בהתנגדות אלימה" כנגד ישראל. כותבים אלו לבטח הואשמו, עם לא מעט הצדקה, בקידום שנאה לא רק כנגד ממשלת ישראל הנוכחית והמשטר "הנפשע" שלה, אלא כנגד הרעיון המרכזי של ישראל והציונות [4]. כתביהם מלאי השנאה מצוטטים תכופות על-ידי אנטי-ציוניים ואנטישמיים[5].
אין בזה כדי להשוות בין ברייטברט ו'הארץ', אך יש בזה כדי להצביע על משנה זהירות באשר להעמדת ההוצאה לאור כאחראית על כל הדעות המוצגות על-ידי הכתבים תחתיה. בעוד 'הארץ' מציג השקפה של שמאל-מרכז וברייטברט נוטה חזק ימינה, שניהם מהווים במה לדעות קיצוניות בשני הצדדים. את אותו דבר ניתן לומר על ג'יי סטריט, הנוטה מהמרכז שמאלה ומשמש כבמה עבור מגוון דעות, והכולל בין חבריו - הפעילים והתורמים - תומכי BDS, אנטי-ציוניים ומתנגדים לקיומה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.
כדוגמה נוספת ניקח את Black Lives Matter, ארגון עם מטרה ראויה להערצה שמקדם אנטישמיות בכך שקרא לגנאי רק מדינה אחת באמנה שלו: הצגת מדינת הלאום של העם היהודי כמשטר אפרטהייד, כזה המבצע "רצח עם". במאמר בכתב העת 'מעל לחוק', ג'ו פטריס תקף אותי על הביקורת שהשמעתי כנגד Black Lives Matter, בטענה ש"בהחלט אפשרי שלמישהו בארגון יש גם סימפטיה כלפי הפלשתינאים". אך ישנו הבדל עצום בין "סימפטיה לפלשתינאים" (אותה אף אני חולק) לבין האשמה של "ביצוע רצח עם" כנגד כל מדינת הלאום של העם היהודי (האשמה אותה אני מחשיב כאנטישמית).
אנטישמיות ואנטי-ציוניות קיימות בשפע בשמאל הקיצוני, כמו גם בימין הקיצוני. מועמדותו של טראמפ לנשיאות הביאה את האנטישמיות של הימין הקיצוני לאור הזרקורים הציבורי, אך הקנאות בשמאל הקיצוני שכיחה הרבה יותר ואף משפיעה משמעותית יותר בקמפוסים רבים, הן בארה"ב והן באירופה. סטנדרט אחיד של ביקורת צריך להיות מוכוון כלפיהן. עלינו לשפוט אינדיבידואלים על בסיס הפעולות והאמירות שלהם, בעוד עלינו להיות זהירים כאשר אנו באים לשפוט הוצאות לאור וארגונים על בסיס הכותבים שאת רשמיהם הם מפרסמים, קהל היעד שלהם והתומכים בהם.
אנשים עם רצון טוב, יהודים ולא-יהודים, צריכים לגנות באותו המרץ כל התגשמות של קנאות, בין אם היא יוצאת מהימין הקיצוני או מהשמאל הקיצוני. זוהי הסיבה שבגינה אינני יכול לתמוך במינויו של בנון, אפילו שהוא תומך ישראל נלהב. אך זוהי גם הסיבה מדוע אינני יכול לתמוך באלו מהשמאל הקיצוני הטוענים לכוונות טובות, בעוד שבאותו הזמן הם מקדמים אנטישמיות ואת הדה-לגיטימציה של ישראל.
אלן מ. דרשוויץ, פרופ' אמריטוס למשפטים מטעם אוניברסיטת פליקס-פרנקפורטר והכותב של 'לקחת את העמדה: חיי בחוק' ו-'דיספונקציה אליקטליאלית'.
[1] "ביל קריסטול: סכסכן רפובליקני, יהודי מרדן", מאת דיוויד הורוביץ, 15 למאי 2016.
[2] ראה אדריאן אוטו, "אלן דרשוויץ מנתק אחרי סקנדל במכללת קלינטון", ברייטברט, 4 לנובמבר 2016; המאמר פורסם במקור עם הכותרת "דרשוויץ משתגע". המאמר טען בשקר שאוניברסיטת לורייט קיבלה כספים ממחלקת המדינה, כאשר הילארי הייתה מזכירת המדינה.
[3] ראה אלום בוכרי ומילו ייאנופולוס, "המדריך לשמרן הממסדי לאלט-רייט", ברייטברט, 29 למרץ 2016.
[4] דוד לב, "אמירה הס: נמאס לי מהיהודים", ערוץ 7 באנגלית, 10 לספטמבר 2011. עבור לוי, ישראל אינה יכולה לעשות טוב. במאמר דעה תחת הכותרת "שמאלנים אמיתיים לא ילכו לטקס של יצחק רבין" הוא כותב: "השלום נרצח עם או בלי רבין מכיוון שישראל לא רצתה אותו. היא מעולם לא רצתה בו ברצינות מכיוון שהוא יסיים את הכיבוש, אשר היא מעולם לא הסכימה לוותר עליו. שום טקס לא ישנה זאת". גדעון לוי, "שמאלנים אמיתיים לא ילכו לטקס של יצחק רבין", הארץ, 3 לנובמבר 2016.
[5] לדוגמה, הס מצוטטת בקביעות על ידי נורמן פינקלשטיין, מונדוויס ודמוקרטיה עכשיו. גדעון לוי שובח על ידי הדיקן של האינטלקטואלים האנטי-ציוניים, נועם חומסקי, כ-"נביא יהודי קדום". יוהאן ארי, "האם גדעון לוי הוא האיש השנוא ביותר בישראל או פשוט האמיץ ביותר?", האינדפנדנט, 23 לספטמבר 2010.