הנה חוסר הבנה יסודי: מדינות ערב יכולות לסייע בהשגת שלום במזרח התיכון באמצעות שכנוע, או ליתר דיוק הפעלת לחץ על הפלסטינים לעשות ויתורים לישראל. רושם זה הוא מטעה ומופרך כאחד.
לאחרונה החלו גורמים בישראל ובוושינגטון לדבר על 'גישה אזורית' לפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני. לפי השקפה זו, מדינות ערביות רבות ככל האפשר יהיו מעורבות באופן ישיר במאמץ להגיע להסכם כולל ובר־קיימא בין ישראל לפלסטינים. תומכי 'הגישה האזורית' מאמינים כי למדינות ערביות כמו ירדן, מצרים, לבנון, קטאר וערב הסעודית יש די והותר מנופי לחץ על הפלסטינים כדי לכפות עליהם לקבל הסכם שלום עם ישראל.
הפלסטינים, לעומת זאת, מיהרו לפטור את הרעיון כעוד קונספירציה אמריקנית־ישראלית־ערבית לחסל את עניינם ולאלץ אותם לוויתורים בלתי מקובלים. חלק עיקרי מ"וויתורים בלתי מקובלים" אלה הוא הכרה בישראל כמדינה יהודית, וּויתור על זכות השיבה של מיליוני פליטים פלסטינים לישראל.
מה שהרעיון האמריקני־ישראלי ל'שלום אזורי' מחמיץ הוא העובדה שהפלסטינים פשוט אינם סומכים על אחיהם הערבים. הפלסטינים רואים ברוב המנהיגים והמשטרים הערביים 'בובות' בידי ארה"ב ובעלות בריתה 'הציוניות'. גרוע מכך, פלסטינים רבים מתייחסים לעתים למנהיגים ומשטרים ערביים כאילו היו אויביהם האמתיים. הם מעדיפים שצרפת, שוודיה, נורווגיה ובלגיה הן שיפקחו על תהליך שלום עם ישראל, ולא אף אחת ממדינות ערב.
 (צילום: Oren Ziv/Getty Images) |
באופן כללי, הפלסטינים בוטחים במדינות מערביות יותר מאשר באחיהם הערבים. זו הסיבה לכך שהרשות הפלסטינית בראשות אבו־מאזן ממשיכה להתעקש על ועידה בינלאומית כדרך המועדפת מבחינתה להשגת שלום באזור, ולא על 'גישה אזורית' שתעניק למדינות ערב תפקיד מרכזי בפתרון הסכסוך. מעורבות ערבית בתהליך השלום עם ישראל היא למעשה הדבר האחרון שאבו־מאזן והפלסטינים מעוניינים בו.
האני אל־מסרי, פרשן פוליטי פלסטיני בולט, ביטא ספקנות זו ביחס לתפקידן הפוטנציאלי של מדינות ערב בתהליך השלום במזרח התיכון. הוא מאמין למעשה כי הערבים רוצים לעזור לישראל "לחסל" את העניין הפלסטיני, וצופה כי ההתקרבות האחרונה בין ישראל לחלק ממדינות ערב תיתן רוח גבית ל"כל קבוצות האופוזיציה והג'יהאד" הנלחמות במשטרים הערביים.
לדברי אל־מסרי, לא ברור גם אם יש בכלל מדינה ערבית, במיוחד כזו שגובלת עם ישראל, הנלהבת לנוכח 'הפתרון האזורי'. הירדנים, למשל, מודאגים מכך ש'פתרון אזורי' יקדם את הרעיון של החלפת המשטר ההאשמי במדינה פלסטינית. חשש זה הדהד בדבריו של שר ההסברה הירדני לשעבר, סאלח אל־קלאב, שגינה את השיח על 'ועידה אזורית' והתייחס אליו כ"מתנה רעילה" וכ"קונספירציה" נגד ירדן והפלסטינים.
המצרים מצדם חוששים כי 'גישה אזורית' פירושה ויתור על שטחים מסיני לטובת הפלסטינים שברצועת עזה – רעיון מאוד לא פופולרי במצרים. ויש להם, למצרים, סיבה טובה לדאגה: חלק ממנהיגי ערב וכמה מדינות הביעו עניין ברעיון זה.
הלבנונים מודאגים מכך ש'פתרון אזורי' יאלץ אותם להעניק אזרחות מלאה וזכויות שוות למאות אלפי פליטים פלסטינים החיים בלבנון. במשך עשרות שנים חלמו לבנונים על היום שבו יצליחו להיפטר ממחנות הפליטים הפלסטינים ותושביהם, הנתונים זה זמן רב לאפרטהייד ולחוקים מפלים.
מדינה סמוכה נוספת, סוריה, טרודה מדי בקריסתה שלה מכדי לתת את דעתה על שלום בין הפלסטינים לישראל. מלבד זאת, מתי אי־פעם הביעו הסורים דאגה לפלסטינים? מאז תחילת מלחמת האזרחים לפני חמש שנים נהרגו למעלה מ־3,400 פלסטינים, ואלפים נוספים נפצעו. בנוסף, יותר מ־150 אלף פלסטינים נאלצו להימלט מסוריה למדינות ערב השכנות או לאירופה. המשטר הסורי אדיש לגורל אזרחיו הנטבחים מדי יום במספרים גדולים, למה שיהיה אכפת לו מפלסטינים? יהיה זה סיוט סורי ליישב מחדש פלסטינים ולהעניק להם זכויות מלאות ואזרחות. כמו רוב מדינות ערב האחרות, גם סוריה רק רוצה שהפלסטינים שלה ייעלמו.
אם כן, ירדן, מצרים, לבנון וסוריה זהירות למדי בקשר ל'פתרון האזורי'. ואין זה פלא: הוא מהווה איום גדול על ביטחונן הלאומי. מי הן אפוא המדינות הערביות שיסייעו לשים קץ לסכסוך הישראלי־פלסטיני – ערב הסעודית? קטאר? כוויית? עומאן? תוניסיה? מרוקו? נו, באמת.
ישראל כמדינה יהודית היא לצנינים מבחינת שאיפותיהם של הפלסטינים. שום מנהיג ערבי בעולם לא יוכל לשכנע את הפלסטינים לוותר על זכות השיבה, או לקבל פתרון המאפשר לישראל להותיר בידיה את השליטה על חלקים מסוימים בגדה המערבית ובמזרח ירושלים. כל מנהיג ערבי או פלסטיני שמקדם פשרה כזו שם נפשו בכפו, וההיסטוריה הפלסטינית תזכור אותו כ"בוגד" שמכר את נשמתו ליהודים ונכנע ללחצים אמריקניים וישראליים.
יתרה מזאת, אבו־מאזן והרשות הפלסטינית רחוקים מלהיות מעוניינים בהתקרבות ערבית־ישראלית כלשהי. היו"ר הפלסטיני וחבורתו ברמאללה כבר מדירים שינה מעיניהם בגלל השיחות בין ישראל לכמה ממדינות ערב, בפרט סעודיה ומדינות המפרץ האחרות. זוהי 'נורמליזציה', פשוטו כמשמעו. בעיני הרשות הפלסטינית, 'נורמליזציה' כזו תשרור רק לאחר שישראל תיכנע לדרישותיה.
שר החוץ של הרשות, ריאד אל־מלקי, הבהיר השבוע כי הפלסטינים דוחים את רעיון 'הפתרון האזורי' שיעניק לערבים תפקיד בתהליך השלום. לדבריו, נתניהו טעה בחושבו שההתקרבות בין ישראל לחלק ממדינות ערב תפיק תוצאה חיובית כלשהי. אל־מלקי גינה את 'הגישה האזורית' של ראש ממשלת ישראל כ'מדיניות מעוותת', והוסיף: "נתניהו סבור כי יוכל לאלץ את הפלסטינים להיכנס למשא ומתן באמצעות יצירת קשרים עם ממשלות ערביות". לדבריו, הפלסטינים מעוניינים לראות לצדם כשהם מנהלים משא ומתן עם ישראל את האירופים, לא את מדינות ערב.
שר החוץ הפלסטיני אומר בעצם שכאשר מדובר בניסיון לחסל את ישראל בהדרגה, הפלסטינים מעדיפים לראות במגרש שלהם את האירופים ולא את אחיהם הערבים. לפלסטינים נדמה שזהו הימור בטוח יותר.
כך או אחרת, כל 'פתרון אזורי' שיהיו מעורבות בו מדינות ערביות נידון לכישלון, שכן הפלסטינים ואחיהם הערבים שונאים זה את זה. יתר על כן, גם אילו הסכים אבו־מאזן לתנאים שברית כזו הייתה מכתיבה לו, אנשיו היו דוחים אותם. כל פתרון המוצע על ידי ממשלות ערב ייחשב תמיד כ'תכתיב אמריקני־ציוני'.
הנה מה שהפלסטינים רוצים באמת: להשתמש באירופים כדי לכפות 'פתרון' על ישראל. זו הסיבה לכך שאבו־מאזן דבק ברעיון הוועידה הבינלאומית כמו כלב הנאחז בעצם שלו בחירוף נפש.
חאלד אבו־טועמה הוא עיתונאי ירושלמי עטור פרסים.