 (צילום: Alaa Badarneh/Pool/AFP via Getty Images) |
כיצד הפלסטינים רואים את הסכמי הנורמליזציה וכינון היחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות ובחריין? לאן הם חושבים שזה מוביל? ראשית כל, הפלסטינים נתפסו לא מוכנים. אני זוכר שלאחר ההודעה על ההסכם עם האמירויות, התקשרתי לבכירים פלסטינים ברמאללה וניסיתי לקבל את תגובתם על החדשות. הם סירבו להאמין שזה קורה. הם היו בהלם. רבים מהם שאלו אותי האם זה באמת נכון.
זמן קצר לאחר מכן, הרש"פ פרסמה הצהרה חריפה ומשתלחת ובה נטען "מדינות המפרץ בגדו בנו. זוהי סיכן בגב והפרה של כל ההסכמים". עם חלוף הזמן, בכירים פלסטינים רבים המשיכו להשמיע האשמות חמורות. הם אפילו הזהירו מדינות ערביות אחריות שלא ללכת בעקבות האמירויות ולמסד את היחסים עם ישראל. המנהיגים הפלסטינים חשו כי אחיהם הערבים הפנו להם כתף קרה, והעולם הערבי כולו החליט להמשיך הלאה בלעדיהם.
ברמאללה ישנה אמונה חזקה מאוד כי מדינות רבות עומדות להכריז על נורמליזציה עם ישראל. תחושות הבידוד והבגידה מצד אחיהם הערבים התבטאו גם בהפגנות שנערכו בעזה וביהודה ושומרון. כאשר ביקרתי בקיץ בעיר העתיקה בירושלים, שם ראיתי פלסטינים שופרים את איחוד האמירויות ואת תמונותיו של הנסיך מוחמד בן זאיד. הפגנות אלה היו תוצאה ישירה של ההסתה מצד הרש"פ והחמאס וארגונים אחרים, לא רק נגד האמירויות אלא גם נגד סעודיה, עומאן, בחריין, סודאן ומדינות אחרות ששמן הוזכר בהקשר למיסוד יחסים אפשרי עם ישראל.
ב-18 אוגוסט, מחמוד עבאס הלך אף רחוק יותר. הוא קיים "מפגש חירום" ברמאללה אליו הזמין את נציגי החמאס והג'יהאד האסלאמי, ואפילו בכירים מארגון הטרור הקיצוני 'החזית העממית' בראשות אחמד ג'יבריל האחראי למותם של פלסטינים רבים בלבנון ובסוריה ומואשם בהשתתפות בטבח שביצע שם הצבא הסורי. עצם העובדה שעבאס זימן חבורה כזו למפגש רשמי ברמאללה צריכה לשמש כנורת אזהרה. איחוד האמירויות, סעודיה ומדינות נוספות במפרץ הוציאו מחוץ לחוק את תנועת 'האחים המוסלמים', שחמאס הוא חלק ממנה, וסעודיה למעשה נמצאת בעימות ישיר עם ארגון הטרור במשך שלוש או ארבע שנים.
לכן מעשיו של עבאס היו כיריקה בפנים של מדינות ערב, כמו לומר להם: "אני עומד להצטרף לחמאס ולאחים המוסלמים, ואפילו לארגוני טרור כמו הגי'האד האסלאמי והחזית העממית". עבאס שולח מסר לעולם הערבי לפיו הוא החליט להיות מזוהה עם מחנה האנטי-שלום בראשות איראן.
העולם הערבי צופה בכל זה, והוא בהחלט לא אוהב את מה שהוא רואה ואת ההאשמות בבגידה שמפזרים הפלסטינים. הוא לא אוהב לראות את תמונות המנהיגים שלו נשרפות בסמוך לאחד המקומות המקודשים לאסלאם במסגד אל-אקצא. הוא גם מאוד לא אהב לשמוע את המופתי של ירושלים מפרסם פאתווה האוסרת על אזרחי האמירויות או כל מדינה ערבית אחרת שתמסד קשרים עם ישראל להתפלל בהר הבית.
לדברי המופתי, שכוונו הן לפלסטינים והן לאוזני שאר העולם הערבי, מוסלמים שמסכימים לנורמליזציה עם ישראל הם כופרים, אויבי האסלאם ובוגדים בנביא מוחמד, ובוודאי שאין להרשות להם לבקר במקומות הקדושים. אלו הן האשמות חמורות מאוד ולצד תגובת הרש"פ ושאר הארגונים הפלסטיניים להסכמי השלום, היחסים בין העולם הערבי לפלסטינים עשויים להתדרדר עוד יותר.
כמובן, ישנם פלסטינים שלא חולקים את אותה העמדה עם הרש"פ וחמאס. פגשתי כמה מהם שמודאגים מאוד מן המסרים אותם משדרת הרש"פ כעת. חלק מהם אומרים: "מי אתם שתקראו תיגר על מדינות המפרץ העשירות? אנחנו צריכים אותן. עשינו בעבר טעות קשה כאשר תמכנו בסדאם חוסיין ופלישתו לכווית ב-1990. עשינו שגיאות דומות כאשר יצאנו בפומבי נגד מנהיגים ערביים והאשמנו אותם בבגידה בגלל היחסים שלהם עם ארה"ב או מוכנותם לנורמליזציה עם ישראל".
אותם פלסטינים הביעו גם דאגה לגורל תושבי הרש"פ שחיים באמירויות, סעודיה, כוויית ומדינות אחרות. הם חוששים שאותן מדינות שוב יגרשו את הפלסטינים משטחם או ינקטו צעדים אחרים נגדם. חחש אחר הוא שיחד עם מדינות המפרץ שהיו בעבר מקור כספי משמעותי, הפלסטינים מרחיקים את עצמם גם משאר מדינות ערב כמו מצרים וירדן.
בכל הקשור לשיח בעולם הערבי, זה די מדהים לשמוע אילו דברים אומרים הערבים במדינות המפרץ על הפלסטינים: "אתם עם כפוי טובה. נתנו לכם מיליארדי דולרים כל השנים האלה, ובסוף אתם יורקים לנו בפנים ושורפים את הדגל שלנו".
אחד מאנשי האקדמיה הבולטים באיחוד האמירויות פרסם בטוויטר תמונה של דגל ארצו מתנופף בנתניה, ולידה את תמונת הפלסטינים שופרים את דגל האמירויות ברמאללה ועזה. באותו ציוץ הוא כתב: "הדגל שלי זוכה לכבוד בישראל בזמן שהפלסטינים האלה שורפים אותו. אני סיימתי איתם". זהו מסר אותו שומעים מאנשים רבים במדינות המפרץ.
לראשונה אולי אי-פעם, ההנהגה הפלסטינית מרגישה מודרת, והעולם הערבי מאס בה ולא מעוניין להמתין לה יותר. אלה כמובן חדשות טובות עבור ישראל, וחדשות טובות עבור כל שוחרי השלום באזור. השאלה היא האם איראן כעת תנסה למלא את החלל ולתפוס עמדת השפעה רבה יותר ברש"פ? האם היא תצליח לשכנע את עבאס להצטרף לרשת הטרור שלה הכוללת את חמאס, חיזבאללה, החות'ים והמיליציות השיעיות בעיראק? לאן הולכת הרש"פ מכאן?
רוב האנשים אותם שאלתי אומרים כי לעבאס אין כרגע אסטרטגיה של ממש כדי להתמודד עם שינוי המצב במזרח התיכון. מטרתו היחידה כעת, כך הם מספרים, היא להישאר בשלטון בכל מחיר ולשם כך הוא מוכן לעשות הכל. על מנת לשרוד, עבאס מוכן להושיט יד לחמאס, לג'יהאד האסלאמי, לאיראנים או לכל אחד אחר. זהו לא סימן טוב לעתיד שיחות השלום בין ישראל לפלסטינים.
במהלך השנה האחרונה, המסר העיקרי של עבאס נגע לעצירת תוכנית הריבונות הישראלית על חלקים מיהודה ושומרון. הוא פתח לשם כך בקמפיין דיפלומטי עולמי נרחב, והצליח במידה מסוימת לגייס לטובתו את האירופאים ומדינות אחרות. אך כעת מגיעה מדינה ערבית ואומרת לו: "אנחנו עצרנו את התוכנית", ובמקום שיוקיר תודה לאמירויות עבאס שולח את אנשיו לשרוף דגלים.
אז מה עבאס באמת רוצה? זאת השאלה אותה שואלים ערבים רבים. האם הוא מנסה להעניש את מדינות ערב רק בגלל שהן מעוניינות בקשרים נורמליים עם ישראל? הרי עבאס עצמו, יחד עם יאסר ערפאת, הסכים לכאורה להכיר בישראל ב-1993 ומאז ניהל איתה משא ומתן וקשרים ביטחוניים במשך שנים. בעשור האחרון הוא חזר בהזדמנויות שונות על רצונו להגיע לשלום והתנגדותו לאלימות, אז למה כעת הוא מוטרד כל כך כשמדינה ערבית עושה זאת?
הערבים פשוט לא מבינים מדוע עבאס לא היה יכול לומר לאמירויות: תודה רבה, עשיתם עבודה נהדרת וכעת אוכל להיעזר בקשרים שלכם כדי להתקדם מול ישראל. זו הייתה יכולה להיות הגישה הנכונה, אבל אף מנהיג פלסטיני לא עשה זאת.
מחמוד עבאס סופג כעת ביקורת רבה על הסרבנות ועל חוסר נכונותו להציע תוכנית כלשהי. כל מה ששומעים מרמאללה זה רק גינויים, גינויים ועוד קצת גינויים. אלה שהסיתו נגד ישראל במשך שנים ארוכות, כעת מסיתים נגד העולם הערבי. אלו שהשחירו את דמותה של ישראל ועשו דהומניזציה ליהודים, כעת מנסים לעשות זאת לאחיהם הערביים והמוסלמים. התהום בין הפלסטינים לעולם הערבי הולכת ומעמיקה, וזהו תהליך חמור ורציני.
יתכן שהשינוי הזה יביא בסופו של דבר משהו טוב, מכיוון שכעת הפלסטינים זקוקים להנהגה חדשה ולדרך מחשבה חדשה. המנהיגים הוותיקים שנמצאים בשלטון ארבעה או חמישה עשורים עדיין נטועים בדרכי החשיבה של העבר ופשוט לא מסוגלים לכך. המנהיגים הפלסטינים לא הביאו שום בשורה חדשה לבני עמם, שהם תמיד המפסידים הגדולים ולא משנה אם הם חיים בגדה המערבית או בעזה תחת החמאס. תנאי החיים בגדה תחת הרש"פ המושחתת הם רעים מאוד, וגרועים עוד יותר בעזה תחת הדיכוי והטרור.
אך יש כאן בעיה עמוקה הרבה יותר משחיתות. הפלסטינים מוחזקים כבני ערובה בידי המנהיגים שלהם, ואין שום תקווה שנראית באופק. החשש שלי הוא שאותם מנהיגים, במטרה להסיט את הזעם המופנה נגדם ולהסיח את הדעת מן הבעיות שיצרו, ינסו לתעל אותו נגד ישראל. ראינו בעבר שבכל פעם שההנהגה הפלסטינית מזהה חוסר שביעות רצון בקרב אנשיה מן השחיתות או הדיכוי, הם פשוט מפנים אצבע מאשימה לישראל וקוראים לאנשים להתקומם נגדה. רבים מהפלסטינים, אולי מתוך חשש מפני המנהיגים, אכן עושים זאת ומפנים את זעמם לכתובת הלא-נכונה.
בנוסף, עיתונאים פלסטינים רבים הפועלים בירושלים, רמאללה ואפילו עזה, עוצמים עיניים בכוונה מול הסיפורים החשובים שמתרחשים בשטח ובמיוחד שותקים בכל הקשור לרש"פ וחמאס. רק כלי תקשורת בודדים מעזים לגעת בנושאים החשובים האלה מהם מתעלמת התקשורת הפלסטינית המרכזית, שמעדיפה כמובן להמשיך בתעמולה נגד ישראל מאשר לסקר את המציאות.
כאן במכון גייטסטון דיווחנו למשל על ההפגנות נגד השחיתות שנערכות ברמאללה בשבועות האחרונים, ופרסמנו מספר כתבות על האופן בו הרש"פ רודפת את מבקריה. לאחרונה, בעקבות אחת הכתבות שלנו, גם ה'ניו-יורק טיימס' דיווח על הפלסטינים הנרדפים ועל אלו הדורשים מן ההנהגה שלהם לבצע רפורמות דמוקרטיות. אלה הם סוג הסיפורים שאפשר לקרוא רק בגייטסטון, ולא תקראו אותם בכלי תקשורת אחרים. אני מקווה שנוכל להמשיך ולגרום לכך שגם עיתונאים אחרים לא יוכלו עוד להתעלם מכך.
חאלד אבו-טועמה הוא עיתונאי הפועל בירושלים.