בספטמבר האחרון פרסם אדם בשם מארק פייגין חמש הערות בדף הפייסבוק של מרכז אסלאמי. הערות אלו דיברו בגנות האסלאם. "ככל שנאפשר ליותר מוסלמים להיכנס לאמריקה", הוא כתב, "כך נראה יותר טרור". "הוא כינה את האסלאם "מסוכן" ואמר כי "אין לו מקום בתרבות המערבית". הוא השתמש בשפה וולגרית ובוטה בכמה מהערותיו. ב-20 בדצמבר הגישה מדינת קליפורניה כתב אישום נגד פייגין בגין הפרה של החוק הפלילי הקובע, בחלקו:
"כל אדם, שמתוך כוונה להרגיז או להטריד, מבצע שיחות טלפון חוזרות ונשנות או יוצר קשר שוב ושוב באמצעות מכשיר תקשורת אלקטרוני... עם אדם אחר... אשם בעוון".
לדברי משרד התובע הכללי של קליפורניה, פייגין עבר עברה מפני שעסק "בהטרדה חוזרת ונשנית" של אנשים שאת דתם הוא "שם ללעג ולקלס".
יוג'ין וולוך, פרופסור למשפטים מאוניברסיטת UCLA שהבלוג שלו "Volokh Conspiracy" הוא אתר פופולרי לדיון ושיח משפטי, כתב על המקרה של פייגין ב-29 בדצמבר, וציין כי על פי ההיגיון של התובע הכללי, המדינה יכולה לתבוע אזרחים שכתבו הערות ביקורתיות באותה מידה, למשל, באתר האינטרנט של ה-NRA (איגוד הרובאים הלאומי) או אתר התומך בטראמפ. "גישה זו אינה עולה בקנה אחד עם התיקון הראשון לחוקה", אמר וולוך.
היא אכן אינה עולה בקנה אחד עם תיקון הראשון לחוקה, אולם היא בהחלט עולה בקנה אחד עם החוק האסלאמי, השריעה. עובדה שהיום בעולם המערבי אין זה סביר לראות מצב שבו ממשלה תובעת אדם מפני ששם ללעג ולקלס ארגון התומך בהחזקת נשק או בפוליטיקאי נוצרי. לא, תביעות משפטיות יוצאות דופן אלו שמורות כמעט אך ורק לענישה של מבקרי האסלאם.
קחו למשל את המקרה של הסופר הדני, לארס הדגארד, שהורשע בגין השמעת ביטויי שטנה בשנת 2011 כאשר ציין בשיחה פרטית שנערכה בביתו הפרטי כי נשים ונערות מוסלמיות רבות נאנסות על ידי בני משפחותיהן. (מאוחר יותר בית המשפט העליון בדנמרק הפך על פיו את גזר הדין). או את הפוליטיקאי ההולנדי, חרט וילדרס, שהועמד לדין שלוש פעמים בהולנד, ובפעם השלישית נמצא אשם בגין השמעת "ביטויי שנאה" נגד מוסלמים. או את הסופרת האיטלקיה המנוחה, אוריאנה פלאצ'י, שהועמדה לדין בצרפת ובאיטליה בגין "הסתה לשנאה דתית" ו"השמצת האסלאם", בהתאמה. או את הפוליטיקאית הפינית, טרהי קימונקי, שהורשעה בגין "הוצאת דיבה והעלבת תומכי האמונה האסלאמית", מפני ש"טענה כי כל המחבלים באירופה הם מוסלמים".
מדי יום בעולם המערבי מושמעות מגוון דעות בכל נושא שניתן להעלות על הדעת בספרים, עיתונים, מגזינים, נאומים, וראיונות טלוויזיה ורדיו. חלק זעום מהבעות דעה אלו מסתיים בתביעות משפטיות בגין הוצאת דיבה או השמצה אישית. רק לעיתים נדירות תובע מטעם המדינה מגיש כתב אישום בגין מתיחת ביקורת על קבוצה או דת או בשל השמעת "ביטויי שטנה".
אולם כאשר הנושא הוא אסלאם, זה נוהג קבוע. פוליטיקאים ופרשנים מצדיקים תביעות משפטיות אלו בכך שהמוסלמים במערב הם מיעוט פגיע וכי דיבור בגנות אמונתם עלול לעודד דעות קדומות ואף אלימות נגדם. אולם ברור כי הסיבה האמיתית להגשת תביעות משפטיות אלו היא כי אנשים בתפקידי סמכות חוששים מאלימות של מוסלמים אם לא ישתיקו את הביקורת המושמעת נגדם.
תביעות אלו הן למעשה הכנסת אלמנט מרכזי של החוק השרעי למערב. כמה אירוני שלמחרת היום שבו כתב וולוך את דעתו בנוגע לתביעה שהוגשה נגד מארק פייגין בקליפורניה, פרסם ה-Guardian מאמר מאת אד פילקינגטון שדיווח כי בארה"ב, במהלך שנת 2017, הועלו הצעות חוק ב-18 גופים מחוקקים מדינתיים להוצאת החוק השרעי מחוץ לחוק. "מומחים למשפט מציינים כי הצעות חוק אלו מיותרות", כתב פילקינגטון, "מפני שהחוקה האמריקאית היא החוק העליון של המדינה וכל חוק זר כפוף לה".
לדברי אדם בשם אלסדיג אלשייח, אמר פילקינגטון, הסיבה האמיתית להצעות חוק נגד השריעה היא לזרוע פחד בקרב מוסלמים אמריקאים. "גם אם הצעות חוק אלו לא יהפכו לחוקים" אמר אלשייח, שעוקב אחר מאמצי החקיקה נגד החוק השרעי בשם ארגון המכונה "מכון האס", הן עוזרות לשים מוסלמים תחת מעקב וצורות אחרות של החרגה ואפליה". פילקינגטון המשיך וציטט "מומחים" אחרים - ממרכז (Southern Poverty Law Center (SPLC הידוע לשמצה וארגון Council on American-Islamic Relations (CAIR) המקושר לטרור - שאמרו כי חוקים נגד השריעה "דוחקים לשוליים ומנדים את הקהילה המוסלמית אף יותר", והופכים "אסלאמופוביה" למקובלת וכיוצא בזה.
במאמרו של פילקינגטון לא נאמר ולו ברמז כי השריעה הצועדת אל המערב דוחקת לשוליים אחרים, לא רק במדינה שלו, בבריטניה - שבה כפי שכבר ראינו, נראה שהמשטרה אינה נלהבת לרדוף אחרי פושעים אמיתיים ומעדיפה להעביר מסכת ייסורים אנשים שהיא רואה בהם אחראים להשמעת ביטויי שטנה. (ביוני שעבר, לדוגמה, שלושה אנשים בצפון אירלנד נעצרו בגין הצגת "חומר אנטי אסלאמי", ושני אנשים בווסט מרסיה נלקחו למעצר בשל שריפת קוראן). פילקינגטון לא הזכיר את המשפטים בסגנון השריעה שנערכו לוילדרס, הדרגארד ולאחרים. גם כתב האישום שהוגש נגד מארק פייגין לא הוזכר. פילקינגטון לא התייחס לפסיקת בית משפט בגרמניה, אשר ביוני שעבר "התיר לקבוצה של משטרת שריעה שמונתה מטעם עצמה להמשיך לאכוף את החוק האסלאמי בעיר וופרטאל".
הוא גם לא ציין את החוק הגרמני נגד ביטויי שטנה שמחייב רשתות חברתיות מקוונות למחוק פרסומים פוגעניים. החוק, אשר נכנס לתוקף ב-1 בינואר, אינו מבהיר מה מהווה פרסום פוגעני, אולם אין בכך צורך: היום כולם יודעים במה איסורים אלו עוסקים. בשם חוק זה הוסרו מפייסבוק ומטוויטר פרסומים לרגל השנה החדשה של באטריקס פון סטורך ואליס ויידל ממפלגת "האלטרנטיבה לגרמניה" (AfD). העיתון Der Spiegel שיבח פעולות דיכוי אלו, אולם הצטער על כך שסטורך וויידל שסתמו את פיהן אפשרו להם "להציג עצמן כקורבן (כך נכתב במקור)". Der Spiegel דחה בהתנשאות את הודעתה הרשמית של מפלגה האלטרנטיבה לגרמניה כי החוק החדש "שם קץ לחופש הביטוי", אם כי זה בדיוק מה שהחוק עושה, צעד מעורר דאגה ומשמעותי בדרך לרמיסת חופש הביטוי. (לזכותו ייאמר, היומון Bild הבין את הסכנה הטמונה בחוק החדש, פרסם מאמר שכותרתו "חסכו מאתנו את משטרת המחשבות!" וקרא "לביטול מידי" של החוק.
השורה התחתונה הקודרת היא כי אותם כתבים ופרשנים, המתעקשים כי מגוחך לחשוש שהשריעה חודרת למערב, ניצבים למעשה שכם אל שכם מבחינה אידאולוגית עם בעלי סמכות במערב המחוקקים נמרצות חוקים בסגנון השריעה, מעמידים לדין אנשים המשמיעים דברים המפרים חוקים אלה ויוצאים באזהרות חשוכות - בטונים של דיבור שאינם יאים לגורמי ציבור במדינה חופשית - מוטב תלמדו לציית לחוקי השריעה, אחרת תצטערו על כך. הלקח האמיתי שיש ללמוד מכך הוא, כמובן, שעלינו ללמוד להתנגד בתוקף לאיסורים אלו ההולכים ומתרבים בהשפעת השריעה, אחרת נצטער על כך מאוד, מאוד.
ברוס באוור הוא מחבר הרומן החדש The Alhambra. ספרו While Europe Slept היה לרב מכר של ה-New York Times ונכלל בין המועמדים הסופיים לפרס National Book Critics Circle Award.