בפעם הראשונה שרגלי דרכה בלונדון, כשהייתי בשנות העשרים שלי, גופי היה מלא אדרנלין במשך כל שבוע הביקור שלי. בשנים שלאחר מכן, לא היה מקום שהשפיע עלי בצורה כה עזה - לא פריז, לא רומא. אכן, רומא היא ערש הציביליזציה המערבית, ופריז מרכז התרבות המערבית - אבל בריטניה היא המקום שבו התגבשו כל ערכי העולם האנגלוסקסי, ומעל לכול המחויבות לחירות. אלמלא בריטניה, הצהרת העצמאות של ארצות הברית, החוקה, מגילת הזכויות לא היו קיימות.
אולם, בשנים האחרונות, בריטניה סטתה ממחויבותה לחירות. נאסרה כניסתם למדינה של אזרחים זרים שמתחו ביקורת על האסלאם, כגון החוקר האמריקאי רוברט ספנסר, ולמשך זמן מה גם כניסתו של חבר הפרלמנט ההולנדי, חרט וילדרס. כעת, מבקר מקומי בולט אחד לפחות של האסלאם, טומי רובינסון, מוטרד באופן חוזר ונשנה על ידי המשטרה, מורשע שלא בצדק על ידי בתי משפט ונשאר חסר הגנה כיוון שהסוהרים מרשים לאסירים מוסלמים להכותו עד אובדן הכרה. ברור, כי רשויות בריטניה רואות ברובינסון גורם בעייתי ורוצות יותר מכל שיוותר על מאבקו ויעזוב את המדינה (כשם שאייאן חירסי עלי עזבה את הולנד), או שיירצח על ידי איש ג'יהאד (כפי שקרה ליוצר הסרטים ההולנדי, תיאו ואן גוך).
ביום שישי, כפי שדווח כאן אתמול, נפתח פרק חדש בסאגה של טומי רובינסון. שוטרים בריטים עצרו אותו ברחוב בלידס, שם שהה במסגרת תפקידו כעיתונאי אזרחי, ושידר בשידור חי בפייסבוק וידאו מחוץ לבניין בית המשפט. בתוך הבניין, עמדו מספר נאשמים לדין בגין חברותם לכאורה בכנופיית ניצול מיני ("grooming gang") - קבוצת גברים, כמעט כולם מוסלמים, שאנסו באופן שיטתי ילדות לא מוסלמיות, במקרים מסוימים מאות ילדות, במשך שנים או עשרות שנים. כעשרת אלפים צופים בפייסבוק מרחבי העולם היו עדים למעצרו של רובינסון בשידור חי.
המשטרה גררה את רובינסון והביאה אותו בפני שופט, ומבלי שניתנה לו הזדמנות להיוועץ עם עורך דינו, רובינסון הועמד לדין ונידון ל-13 חודשים מאחורי סורג ובריח. הוא הועבר לכלא האל.
בינתיים, השופט שגזר את דינו של רובינסון הורה לתקשורת הבריטית שלא לדווח על המקרה. עיתונים שכבר פרסמו את דבר מעצרו הסירו במהירות את הדיווחים. גם אזרחים רגילים שכתבו על מעצרו במדיה החברתית הסירו את דיווחיהם, מפני שחששו שגורלם יהיה דומה לגורלו של רובינסון. וכל זה קרה ביום אחד.
משפט שדה, ולאחריו צו איסור פרסום. בבריטניה, אנסים נהנים ממשפט הוגן ומלא, מזכות לייצוג משפטי על פי בחירתם, מהזכות שיעמוד לרשותם זמן מספיק כדי להכין את תיק ההגנה, ומהזכות להשתחרר הביתה בערבות בין דיוני בית המשפט. אולם לטומי רובינסון לא הוענקו זכויות אלו.
המהירות שבה הוטל על טומי רובינסון עונש בלתי צודק הינה מדהימה. יותר מכך, היא מעוררת פלצות. במקרים שונים לאורך השנים, הייתי נתון אישית לאיום מידי של אלימות אסלאמית. חבר כנופיה צעיר איים עלי בסכין, והוקפתי על ידי קבוצת בריונים בגלביות מחוץ למסגד קיצוני. אבל זה לא היה מפחיד. זה מפחיד - הפרה מוחלטת זו של החירויות הבריטיות הבסיסיות.
במידה מסוימת אין ספק שמעצר הבזק, המשפט והמאסר של רובינסון אינם אמורים להיות בגדר הפתעה. "היה קמפיין של 'לתפוס את טומי' - או משהו דומה לזה - במשך זמן מה", אמר לי מקור בבריטניה שאכנה אותו ל' בבוקר יום שבת.
ההצדקה לכאורה למעצרו של רובינסון היא שעומד נגדו עונש מאסר על תנאי. במאי בשנה שעברה, הוא נלקח למעצר כאשר דיווח מחוץ לבית משפט בקנט, כאשר קבוצה של נאשמים מוסלמים עמדה למשפט בגין ניצול מיני. גם המעצר הזה לא היה מוצדק, אולם לפחות אז רובינסון קיבל מאסר על תנאי. הפעם, כנראה, הוחלט כי עצם הדיווח מחוץ לבית המשפט הינו הפרה של תנאי המאסר על תנאי שלו.
הציניות הרשמית כאן היא ברורה. ל' העלתה נקודה חשובה: בזמן אחד ממשפטי כנופיות הניצול המיני, משפחותיהם המורחבות וחבריהם של הנאשמים עמדו מחוץ לבית המשפט, "הפריעו ואיימו" על קורבנות האונס וכן על בני משפחותיהם ותומכיהם. "היו לי דיווחים על ילדים צעירים בני חמש שזרקו אבנים על בני משפחות הקורבנות", אמרה ל'.
"ההפחדה מצד הקהילה המורחבת של הקבוצות באה לידי ביטוי בהליכה לבתי האנשים והטרדתם". היא אפילו שמעה על עדי תביעה שנזקקו להגנה משטרתית כדי ללכת לשירותים בתוך בית המשפט. מיותר לומר, כי הטרדות והצקות אלו מדווחות רק לעיתים נדירות, ומבצעיהם לעולם אינם נענשים.
היבט חיובי אפשרי אחד של השתלשלות אירועים מכוערת זו הוא שהיא משכה את תשומת לבם של אנשים שמזמן כבר היו צריכים לתת דעתם למקרה. ל' ציינה כי רבים מאנשי הקשר שלה בטוויטר "צייצו כי הם לא בהכרח תומכים בטומי בדרך כלל אך הם נחרדו מכך שמי שדיווח על פשעים אלו נעצר". חלק ממכריה, היא אמרה, "נדהמים ומיואשים". ביום שבת, אלפים מתומכי רובינסון התכנסו לעצרת מחאה בווסטמינסטר. אולם האם מחאה ציבורית כזו תשפיע? שוטר בריטי לשעבר הגיב למאסרו של רובינסון ופרסם סרטון שקרא לציבור לא רק לערוך הפגנות או צעדות מחאה, אלא להצטרף למפלגתה של אן מארי ווטרס For Britain ולפעול למען חופש הביטוי בבריטניה, כפי שעשתה מפלגת UKIP כדי להוציא את בריטניה מחוץ לאיחוד האירופי.
בידי ל' היה מידע מעניין נוסף. בזמן שרובינסון נענש כיוון שהסב את תשומת הלב לכנופיות אונס מוסלמיות, ארגון Sikh Awareness Society שדיווח גם הוא על משפטי אונס אלו נותר בודד במערכה. "הם מתנה משמיים", אומרת ל', "מפני שהם עושים כל מאמץ ועם זאת נראה שהם אינם נתונים לאיומים שמקבלים אנשים כמו טומי". מובן שהמשטרה הבריטית אינה מעזה לעצור אנשים מזוקנים חובשי טורבן. ל' ציינה גם אימאם שנעצר ושוחרר על ידי המשטרה לאחרונה, לאחר ש"קבוצה גדולה של תומכים דרשה את שחרורו". לפחות שוטר אחד הודה כי האימאם שוחרר מפני שאחרת "היו מהומות בכל רחבי המדינה". ל' סיכמה את גישתן הנוכחית של רשויות בריטניה למצב האסלאמי כך: "הם איבדו שליטה...והם פשוט מחפשים את מי שהם חושבים שיעשה פחות בלאגן. הבריון של הכיתה הפחיד את המורה וגרם לכך שהילדים שנפלו קורבן לבריונות ייענשו".
יש להניח כי גורמים רשמיים סבורים שאי צדק מעין זה ישמור על השקט במידה מסוימת". אם הייתי אחת מהם לא הייתי כל כך בטוחה. האנשים בעצרת המחאה בווסטמינסטר ביום שבת כעסו. כמה אזרחים בריטים נוספים שותפים לכעסם? ל' הביעה את דאגתה כי הקיץ הקרוב בבריטניה עשוי להיות לא שקט. ובכן, אולי זה לטובה.
מבחינתי, אינני יכול כלל להבין מדוע אין אדם רם דרג או בר סמכא אחד בכל בבריטניה שיצא כנגד ההתעמרות בטומי רובינסון - ובכך יתמוך בחופש הביטוי.
האם כל הממסד הבריטי הוא חבורה של פחדנים? אני מניח שנדע בקרוב את התשובה לשאלה, אם אינני יודעים אותה כבר כעת.
ברוס באוור הוא מחבר הרומן החדש The Alhambra. ספרו While Europe Slept היה ברשימת רבי מכר של ה-New York Times ונכלל ברשימת המועמדים הסופיים לפרס National Book Critics Circle Award. ברוס נולד בניו יורק וגר באירופה מאז שנת 1998.
[ראו גם: עצומה למען שחרור טומי רובינסון]