 על פי דו"ח "World Watch List 2018", הנוצרים החיים בעיראק - המדורגת במקום השמיני כמדינה הגרועה בעולם להיות בה נוצרי - נתונים ל"רדיפה" קיצונית ולא רק מצד "קיצונים". בתמונה: כנסייה שנשרפה ונהרסה בעיר קרקוש שהייתה פעם נוצרית, בעיראק. (תמונה של כריס מקגראת/ Getty Images) |
"גל רדיפות נוסף ישים קץ לנצרות לאחר 2000 שנה" בעיראק, אמר לאחרונה מנהיג עיראקי נוצרי. בראיון שנערך מוקדם יותר החודש, הארכיבישוף הכשדי חביב נפלי מבצרה סיפר כיצד יותר מעשר שנים של רדיפות אלימות השמידו למעשה את המיעוט הנוצרי בעיראק. מאז הפלישה בשנת 2003 שבראשה עמדה ארה"ב, האוכלוסיה הנוצרית התכווצה מ-1.5 מיליון נפש לכ- 250,000 - צניחה של 85%. במהלך 15 שנים אלו, נוצרים נחטפו, הפכו לעבדים, נאנסו, נטבחו ולעיתים נצלבו. כנסייה או מנזר נהרסו בממוצע מדי כ-40 יום, אמר הארכיבישוף.
אמנם לעיתים קרובות ההנחה היא כי המדינה האסלאמית (דעאש) הייתה המקור לרדיפות, אולם מאז נסוגה קבוצת הטרור מעיראק, כמעט שלא חל שיפור במצבם של הנוצרים. כפי שאמר הארכיבישוף, הנוצרים ממשיכים לסבול מ"אלימות שיטתית" שמטרתה "להרוס את שפתם, לפרק את משפחותיהם ולגרום להם לעזוב את עיראק".
על פי דו"ח "World Watch List 2018", הנוצרים החיים בעיראק - המדורגת במקום השמיני כמדינה הגרועה בעולם להיות בה נוצרי - נתונים ל"רדיפה" קיצונית ולא רק מצד "קיצונים".
למרות ש"קבוצות דתיות אלימות" (כמו המדינה האסלאמית) אחראיות "במידה רבה", שתי קבוצות אחרות בחברה המזוהות עם רדיפת נוצרים בעיראק אחראיות גם הן "במידה רבה", כך קובע הדו"ח: 1) "פקידי ממשל בכל דרג מהרמה המקומית ועד הארצית", ו- 2) "מנהיגי דת שאינם נוצרים" בכל דרג מהרמה המקומית ועד הארצית". כמו כן, שלוש קבוצות נוספות - 1) "מנהיגים של קבוצות אתניות", 2) אזרחים מן השורה (אנשים מהציבור הרחב), כולל אספסוף ו- 3) "מפלגות פוליטיות בכל דרג מהרמה המקומית ועד הארצית" - אחראיות כולן "במידה רבה" לרדיפת נוצרים בעיראק. במילים אחרות, כמעט כולם מעורבים.
הדו"ח מרחיב:
"ידוע כי קבוצות דתיות אלימות כגון דעאש ומיליציות רדיקליות אחרות פוגעות בנוצרים ובמיעוטים דתיים אחרים באמצעות חטיפות והרג. מקור נוסף לרדיפות הוא מנהיגים אסלאמיים בכל דרג, בעיקר בצורת דברי שטנה במסגדים. דווח כי פקידי ממשל בכל הדרגים מאיימים על נוצרים ו"מעודדים" אותם להגר. בנוסף נמסר, כי אזרחים מן השורה בצפון השמיעו קולם בפומבי ושאלו מדוע נוצרים עדיין נמצאים בעיראק".
מספר מנהיגים נוצרים מהאזור מאשרים ממצאים אלה. לדברי הבישוף הסורי האורתודוקסי, ג'ורג' סליבה:
"בעיראק קורה דבר משונה, אבל הוא נורמלי אצל מוסלמים, מפני שהם מעולם לא התייחסו יפה לנוצרים, ומאז ומתמיד הם פגעו בנוצרים והשמיצו אותם... נהגנו לגור בדו-קיום עם מוסלמים, אבל אז הם חשפו את שיניהם...[אין להם] זכות להסתער על בתים, לגנוב, לתקוף ולפגוע בכבוד הנוצרים. רוב המוסלמים עושים זאת, כשם שהעותומנים הרגו אותנו ולאחר מכן המדינות השולטות הבינו את הנסיבות אך תמיד נתנו עדיפות למוסלמים. האסלאם מעולם לא השתנה".
האב דאגלס אל-באזי - כומר קתולי עיראקי מאירביל שעדיין נושא צלקות מהעינויים שעבר לפני 9 שנים - מביע עמדה דומה:
"אני גאה להיות עיראקי, אני אוהב את ארצי. אבל ארצי אינה גאה שאני חלק ממנה. מה שקורה לעמי [הנוצרים] אינו אלא רצח עם. אני מתחנן: אל תכנו את המצב סכסוך, זה רצח עם... כאשר האסלאם חי בקרבך, המצב עשוי להיראות מקובל. אבל כאשר אתה חי בקרב מוסלמים [כמיעוט], הכל הופך לבלתי אפשרי... התעוררו! הסרטן עומד בפתח. הם יהרסו אתכם. אנו, הנוצרים במזרח התיכון, הקבוצה היחידה שראתה את פני הרוע: אסלאם.
ממשלת עיראק שותפה לדבר עברה - כאשר אינה משתתפת באופן פעיל - ברדיפה. כפי שהסביר אדם נוצרי לאחר שנשאל מדוע הנוצרים בעיראק אינם פונים לרשויות הממשל לשם הגנה:
"פנייה לרשויות מאלצת אותנו להזדהות [כנוצרים], ואיננו בטוחים שחלק מהאנשים שמאיימים עלינו אינם אנשים ממשרדי הממשלה שאמורים להגן עלינו".
כאשר נוצרים מסתכנים בכל זאת ופונים לעזרת הרשויות המקומיות, המשטרה לעיתים מתייחסת אליהם בביטול ופוטרת אותם בהערות כגון "[אינכם] צריכים להיות בעיראק מפני שזהו שטח מוסלמי".
ממשלת עיראק רק עזרה לטפח רגשות אנטי נוצריים. בסוף שנת 2015, לדוגמה, היא העבירה חוק המאלץ מבחינה משפטית ילדים נוצרים ולא-מוסלמים אחרים להפוך למוסלמים, אם אביהם המיר את דתו לאסלאם או אם אימותיהם הנוצריות נישאו למוסלמי.
תכניות לימודים הנלמדות בבתי ספר וממומנות על ידי הממשלה מציגות נוצרים ילידים כ"זרים" בלתי רצויים, חרף העובדה שעיראק הייתה נוצרית במשך מאות שנים, לפני שנכבשה בידי מוסלמים במאה השביעית. כפי שהסביר פוליטיקאי נוצרי במשרד החינוך העיראקי:
"בספרי ההסטוריה שלנו כמעט שלא מזכירים אותנו [הנוצרים], ומה שמופיע, מוטעה לחלוטין. אין אזכור לכך שהיינו פה לפני האסלאם. הנוצרים היחידים המוזכרים הם מהמערב. עיראקים רבים סבורים שעברנו לכאן. מהמערב. שאנחנו אורחים במדינה הזו".
"אם ילדים [נוצרים] אומרים שהם מאמינים בישו" בבית הספר, אומר דיווח אחד, "המורים מכים ונוזפים בהם".
רוב הדיווחים מספרים כי ממשלת עיראק מעסיקה ונותנת במה לאנשי דת רדיקלים שמשנתם כמעט זהה לאמונות המדינה האסלאמית. האייתוללה הגדול אחמד אל-בגדדי, למשל, אחד מבכירי האסלאם השיעי במדינה, הסביר במהלך ראיון טלוויזיוני את מעמדם של לא-מוסלמים החיים תחת שלטון מוסלמי:
"אם הם אנשי ספר [יהודים ונוצרים], אנו דורשים מהם ג'יזיה [מס המוטל על לא-מוסלמים] - ואם הם מסרבים, אנו נלחמים בהם. כלומר בפני נוצרי עומדות שלוש אפשרויות: להמיר את דתו לאסלאם, או אם הוא מסרב ורוצה להישאר נוצרי עליו לשלם ג'יזיה. אבל אם הם עדיין מסרבים - אנחנו נלחמים בהם, חוטפים את נשותיהם והורסים את כנסיותיהם - זה האסלאם!... זהו דבר אללה!"
בהתחשב בעובדה שמוסלמים בעיראק גדלים על ברכי רטוריקה אנטי נוצרית כזו מגיל צעיר - מכיתות הלימוד ועד למסגדים - אין פלא שמוסלמים רבים מתנפלים על שכניהם הנוצרים בכל פעם שנקרית בדרכם הזדמנות.
בסרטון וידאו אחד, לדוגמה, משפחה נוצרית מעיראק שעברה מסכת ייסורים מספרת כיצד ילדיהם הצעירים נרצחו - נשרפו חיים "פשוט מפני שענדו צלב". האם הסבירה כיצד "דעאש" שהתקיף ורצח את ילדיה היו שכניהם המוסלמים, שעימם הם אכלו, צחקו ואף הגישו להם שירותי חינוך ורפואה - שהתנפלו ופגעו בהם.
כאשר נשאל מה איים בדיוק על הנוצרים וגרם להם לעזוב את מוסול, אמר פליט נוצרי אחר:
"עזבנו את מוסול מפני שדעאש הגיע לעיר. האנשים [המוסלמים הסונים] במוסול קיבלו בברכה את דעאש וגירשו את הנוצרים מהעיר. כאשר דאעש נכנסו למוסול, האנשים בירכו אותם לשלום וגירשו את הנוצרים... האנשים שקיבלו בברכה את דעאש, האנשים שחיו כאן איתנו... כן, השכנים שלי. השכנים שלנו ואנשים אחרים איימו עלינו. הם אמרו: "עזבו לפני שדאעש יגיעו אליכם". מה זה אומר? לאן נלך?... לנוצרים אין תמיכה בעיראק. כל מי שמתיימר להגן על הנוצרים הוא שקרן. שקרן!"
הנוצרים העיראקים נמצאים על סף הכחדה, פחות בגלל דעאש ויותר מפני שלמעשה כל שכבות החברה בעיראק פגעו, וממשיכות לפגוע בהם.
"אם זה לא רצח עם", אמר הארכיבישוף הכשדי חביב נפלי לקראת תום הראיון שנתן לאחרונה, "אז מה כן?"
ריימונד איברהים, מחבר הספר החדש Sword and Scimitar, Fourteen Centuries of War between Islam and the West, הוא עמית בכיר במכון גייטסטון ועמית ע"ש ג'ודית רוזן פרידמן בפורום המזרח התיכון.