 (מקור התמונה: iStock) |
רב תרבותיות אינה התגשמות נדיבותה של אירופה, או התגלמות כלשהי של אהבה ואמת. רב תרבותיות היא מה שנשאר לאחר שהגירה המונית מתגלה כמאיימת יותר מאשר מביאה תועלת לכלכלות האירופאיות.
ניקח למשל את צרפת. לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר צרפת חוותה זינוק כלכלי, התייחסו באהדה לגלי ההגירה: היו הזדמנויות רבות לעובדי כפיים ללא הכשרה וכאלו מנוסים יותר, בעוד האוכלוסייה הצרפתית המקומית שאפה לעבוד במגזר השירותים אשר סיפק משכורות גבוהות יותר למשרות המצריכות כישורים רבים יותר.
מסוף המלחמה ועד אמצע שנות השבעים, עובדים זרים נטו להשתקע זמנית בצרפת ללא משפחותיהם ואז לחזור למדינות מוצאם. לרוב, עובדים אלו גויסו ממושבות לשעבר של צרפת כדי לבצע עבודות נחותות בשכר נמוך – לא כדי להעשיר את תרבות המדינה המארחת.
בסוף שנות השבעים המצב השתנה. עובדים זרים החלו להגיע לצרפת עם משפחותיהם וגם הביאו ילדים לאחר הגעתם למדינה. עם זאת, באותו הזמן היו שינויים בכלכלה שהותירו את צאצאיהם של העובדים המגויסים ללא תקווה.
בעוד הוריהם חוו ניידות חברתית כלפי מעלה, הם עצמם – אף שהיו בעלי רמת השכלה גבוהה משל הוריהם – נותרו עם פחות הזדמנויות לתעסוקה והפכו לעודף בשוק העבודה. מה גם שלא היה להם מקום אחר ללכת אליו. במילים אחרות, הם נולדו למדינה שלפתע לא היה לה מה להציע.
הדבר היחידי עליו יכלה הממשלה לחשוב כפתרון למצב הנושא היה הגדרת מטרה עבור ילדי המהגרים: עליהם להעשיר עצמם תרבותית במדינה אליה היגרו הוריהם. מדיניות חדשה זו של רב תרבותיות, הנותנת דגש ליתרונות המגוון התרבותי בעבור החברה והמדינה, הינה דוגמה לניצולם של אחרים בהתבסס על פנטזיה של צדק.
אלו אשר אליהם מכוון מתק השפתיים של הרב תרבותיות, יכולים לראות שדבר זה לא הועיל במאומה לשיפור גורלם ומגיעים עתה להבנה שעתידם קודר.
עתה נבחן את אלו המבקשים את רב התרבותיות בצ'כיה ובמזרח אירופה, אשר הייתה עד היום עמידה לרעיון. הם אינם מבינים שצ'כיה כיום אינה דומה לצרפת בחלקה הראשון של המאה העשרים.
אנו הצ'כים איננו זקוקים לעובדים זרים כדי לבצע עבודות נחותות. להפך, עלינו לפתח כלכלה המבוססת על משרות מקצועיות. אין היגיון מצדנו לחפש מהגרים מיומנים בעבור מטרה זו, משום שמהגרים אלו יעדיפו מדינות בהן יוכלו לדבר את שפתן ולהרוויח משכורות גבוהות יותר מאלו המוצעות בצ'כיה.
יתרה מכך, בהתחשב במצבה הבעייתי של מערכת החינוך הנוכחית שלנו, אשר אינה מסוגלת להכין בוגרים כראוי למשרות בתחום הטכנולוגיה, יהיה זה אבסורד מצדנו לסמוך על מומחי טכנולוגיה ממדינות מתפתחות בכדי להציל את כלכלת צ'כיה.
פוליטיקאים אחדים טוענים שאנו זקוקים לגל מהגרים נרחב על מנת שיוכלו לדאוג למבוגרים שבינינו. זו קביעה שנויה במחלוקת: במדינה חדשה וללא כישורים הם בקושי יוכלו לדאוג לעצמם, שלא לדבר על לדאוג לאחרים, ויהוו נטל נוסף על מערכת הרווחה שלנו, העמוסה ממילא.
מצד שני, אם נביא לכוח העבודה שלנו מהגרים מיומנים, אנו לוקחים בעצם ממדינות עניות את הטוב ביותר שיש להן להציע. איזו זכות יש לנו להשתמש בהם על מנת לפתור את בעיותינו?
אם ניקח אותם ממדינות מוצאם, המצב במדינות אלו ימשיך להידרדר. התוצאה אז תהא שטף גדול יותר של מהגרים לא מיומנים הבורחים ממדינות אלו. המהגרים החדשים שיבואו ייצרו נטל גדול יותר על מערכת הרווחה מאשר יהוו תמריץ להתפתחות כלכלית.
תוצאה זו תתרחש לא מכיוון שמהגרים הם עצלנים יותר או שאפתנים פחות מאשר האוכלוסייה הקיימת. חסרונותיהם מגיעים מגורמים אחרים, כגון קושי עם שפה חדשה ומשפחות מרובות ילדים.
במשך עשורים, נסוב הדיון באירופה סביב השאלה האם לצמצם את מדיניות מדינת הרווחה וזאת בניגוד להמשכה כדי לספק את צרכיהם של מגזרים מקופחים שונים באוכלוסייה. דיון זה התעצם בחדות כאשר גל המהגרים ההמוני מצפון אפריקה והמזרח התיכון איים להעלות בצורה משמעותית את מספר מקבלי הסעד באירופה.
תחת נסיבות אלו, אופייה של הרב תרבותיות השתנה. היא נהפכה לאמצעי להפעלת לחץ פסיכולוגי עז, בעיקר על מעמד הביניים והמעמד הנמוך באירופה. צורת ביטוי אחת ללחץ זה הינה ההשוואה למנוסתם של הפליטים כיום לאלו שהיגרו מערבה והשאירו את מסך הברזל מאחוריהם.
אך השוואה זו איננה ממשית. המזרח אירופאים דאז לא שאפו מעמד "רב תרבותי". מטרתם הייתה להשתלב ולהסתגל לחברה שקיבלה אותם בנדיבותה.
גלי מהגרים המוניים מייצגים בצורה סטטיסטית מובהקת יותר סיכונים מאשר הזדמנויות. הם אינם משרתים את הגברת השגשוג. מערכות הביטוח שלנו, אשר נוסדו על ידי ובעבור מדינות הלאום ואת אוכלוסייתן הן נועדו לשרת, מעולם לא תוכננו לכסות גם אותם.
התומכים ברב תרבותיות החדשה מעוניינים לחלוק את מדינות הרווחה שלהן עם המוני פליטים, אך אלו לא יוכלו לאורך זמן – ולא באשמתם – להשתתף במימון עצמם.
פרופ' יאן קלר הוא חבר הפרלמנט האירופי, סוציולוג ומחברם של יותר מ-30 ספרים.