 בתמונה: סמואל הנטינגטון (משמאל) ופרנסיס פוקויאמה. (מקור: הנטינגטון - World Economic Forum/ויקישיתוף; פוקויאמה - Fronteiras do Pensamento/ויקישיתוף) |
בשנת 1992 ראה אור ספרו של של פרנסיס פוקויאמה על "קץ ההיסטוריה", בו טען כי לאחר נפילת הגוש הקומוניסטי העולם כולו יעבור בהדרגה לתקופה בה דמוקרטיה הליברלית תשרור בכל המדינות, מבלי שאידאולוגיה אחרת תקרא עליה תיגר וסכסוכים בין מדינות יהיו מוגבלים ונקודתיים. ארבע שנים אחר כך פרסם סמואל הנטינגטון את ספרו על "התנגשות הציביליזציות", בו הציג גישה פסימית יותר אשר גורסת כי הקיטוב והקרע בין העמים בעולם רק גדל עם השנים.
כמעט שלושה עשורים לאחר פרסום שני הספרים המכוננים עולה השאלה מי צדק, פוקויאמה או הנטינגטון?
בואו נבחן למשל את המציאות שכה רבים בחברות ליברליות של אירופה מתקשים לעכל, ומסבירה מדוע הדיאגנוזה של הנטינגטון נראית מתאימה יותר לעידן הנוכחי, אם כי בשינויים קלים. כדי להבין תיאוריה זו על הסכסוכים בעולם שלאחר המלחמה הקרה, יש לצאת מעבר להקשרים צבאיים בלבד. למעשה, התנגשות הציביליזציות לה אנו עדים כיום באירופה אינה התנגשות ישירה אלא מתרחשת בשלושה מישורים עיקריים.
כאשר בוחנים את ההתנגשות בין אירופה והאסלאם צריך ראשית לזכור כי לא כל המוסלמים הם אסאלמיסטים, ולא כל האירופאים מבקשים להגן על תרבות אירופה. לפי דו"ח שהתפרסם לפני כשנתיים בצרפת, האוכלוסייה המוסלמית במדינה מתחלקת כך שכמעט מחצית רואים בחוקי המדינה את החוק המחייב, בניגוד לחוקי האסלאם. החלק הזה אינו מעוניין לחיות בנפרד מהחברה הצרפתית.
בנוסף, בסביבות רבע מן המוסלמים בצרפת מגדירים את עצמם כאדוקים, אך מוכנים לקבל דתות אחרות. הרבע הנותר מחזיק באמונה לפיה חוקי האסלאם הם מעל לחוקי הרפובליקה. אלה חיים למעשה בחברה מקבילה שהופכת להיות קיצונית יותר עם הזמן, ומורכבת בעיקר מבני הדור הצעיר יליד צרפת.
הקו המטושטש הזה מתבטא גם במטרות של האסלאמיסטים, פרגמטיים וקיצוניים גם יחד. המטרה הראשונה היא השלטת האסלאם מחדש על מדינות מוסלמיות, באמצעות חיסול של מה שנותר מהמשטרים החילוניים. למרבה האירוניה, המערב עוזר להם להשיג את המטרה הזו על ידי כך שפירק את הדיקטטורות החילוניות בעיראק, לוב וסוריה. ללא הסיוע הזה, היה לוקח הרבה יותר זמן להשיג את המטרה.
המטרה השנייה היא איחוד העולם המוסלמי וכיבוש מחדש של הטריטוריות שאבדו לו כמו ספרד, סיציליה, הבלקן וישראל, בדרך למטרה האחרונה שהיא כניעה עולמית לאסלאם מצד כל הדתות האחרות.
התפיסה של התנגשות הציביליזציות מניחה כי ישנו קונפליקט בין דתות. עמדה זו נראית לרוב נכונה כאשר מדובר על האסלאם הקיצוני, בו המניע הדתי חזק במיוחד, והיא מוכיחה גם עד כמה פגומות היו התיאוריות החברתיות והפוליטיות המודרניות, לפיהן העולם כולו יעבור בסופו של דבר תהליך של נאורות.
תאוריה אחת כזו, שהוצעה על ידי החוקר דניאל לרנר בשנות החמישים, טענה כי חדירת תקשורת ההמונים למזרח התיכון תביא עמה גם מגמה של חשיבה מערבית לאזור כולו. לרנר לא יכול אז לדעת שמה שיקרה זה בדיוק ההפך: ג'יאהדיסטים ואלה הנוטים להתנצל בשמם משתמשים בתקשורת לא רק כדי לחזק את ההבדל בין המזרח למערב, אלא גם כדי לשמור את המזרח התיכון עמוק בחיקו של האסלאם.
באותה עת, ובזמן שהעולם האסלאמי הולך ומקשר את הזהות שלו עם דת, אירופה עברה שינוי בחשיבה. ביד אחת היא מדכאת את שורשיה הנוצריים, וביד השנייה מפתחת את הדוֹגמה של הרב-תרבותיות שמציגה את עצמה כפרויקט חיובי של פתיחות אך למעשה מנהלת מתקפה על התרבות האירופית מבפנים.
שלא כמו במקרה של המרקסיזם המסורתי, אשר דוחה את הקפיטליזם לטובת דיקטטורה של הפרולטריון וחברה אוטופית חסרת מעמדות, הנאו-מרקסיזם דוחה לחלוטין את התרבות המערבית ואת מוסדותיה. הוא רואה בכל סמכות שלטונית את התגלמות הניצול והכוח, בכל מסורת את הדיכוי, ובכל זהות חברתית בגידה במהפכה.
לתפיסתם הנאיבית של הנאו-מרקסיסטים, ניתן להשיג חירות טהורה רק כאשר החברה מפורקת לחלוטין. לעתים נדירות מאוד ניתן למצוא בהיסטוריה מקרים בהם הרס וחורבן זכו להגנה במילים כה אצילות. על פי רבים מאותם תומכי רב-תרבותיות, הכרה ב"אחר" היא פעולה של טוב ואילו זלזול ב"אחר" הוא סימן לגזענות ופאשיזם. בחברה האידיאלית שלהם, כל הזהויות פועלות באופן חופשי ללא התנגשות ולכל קבוצה יש זכויות ייחודיות המובטחות בחוק.
כדי להשיג את המטרה הזו של דיקטטורת המיעוטים, הניאו-מרקסיסטים מאמינים כי יש לבנות מערכת בירוקרטית שתכריח את הרוב לוותר בעצמו על עמדתו הפריבילגית. זה כבר לא מספיק שהרוב מקבל בסבלנות אחרים, צריך להכריח אותו לחבק ולאהוב אותם. זו בדיוק צורת המחשבה שהאסלאמיסטים מנצלים לטובתם.
הקרב העיקרי אותו מנהלים האסלאמיסטים לא מתרחש באמצעות כלי נשק. אמנם התקפות הטרור המכות ביבשת מפעם לפעם הן חמורות, אך הניסיון להכניע את התרבות האירופית מתרחש במישור אידיאולגי ודתי רחב יותר הכולל שלושה צעדים אסטרטגיים.
הראשון שבהם הוא הצגת העימות בין הציביליזציות ככזה של כחלשים מול חזקים. רבים מהאסלאמיסטים מציגים את עצמם כקורבנות בזמן שהם מתכננים את הכיבוש השקט של אירופה. ככל שהם משיגים יותר ויתורים מצד אירופה, הם יותר מציגים את עצמם כנרדפים ואת הדרישות שלהם כמוצדקות.
כך הופכות הסוגיות של אמונה, אפליה חברתית, עוני וגזענות, למקשה אחת המסתירה את סדר העדיפויות האמיתי של האסלאם. כל זה מתרחש יחד עם דחיקה של המוסלמים המתונים יותר מבחינה דתית, שהולכים ונעלמים במדינות כמו צרפת.
הצעד השני בשימוש במנגנונים הדמוקרטיים של אירופה כדי להפוך אותה למוסלמית הוא דרישות חברתיות עבור מוסלמים בלבד. זה מתחיל למשל בדרישת הזכות לחדרי תפילה נפרדים במוסדות השכלה גבוה ובמקום העבודה, ממשיך בזכות להטיף בבתי ספר ציבוריים ולכפות עליהם הפרדה מגדרית ומגיע עד לדרישה להכיר בפוליגמיה במסגרת החוק.
ממש במקביל הם מקדמים חוקים הקובעים כי ביקורת על אסלאם היא גזענות, מבקשים ליצור מכסות של מקומות עבודה בממשלה ובתקשורת עבור מוסלמים, ולאכוף את הזכות ליצור מפלגות פוליטיות.
היווצרות חברה מוסלמית מקבילה הוא תהליך שמתרחש בהדרגה במרבית מדינות אירופה בעשורים האחרונים. מי שמקדם את התהליך הם אירגונים הפועלים בדרך כלל באצטלה של עזרה לנוער ולקהילה, אך בפועל מנוהלים בידי אנשי דת. ארגונים אלה שומרים על הסדר בשכונות מוסלמיות, אך יחד עם זאת מדכאים כל מחשבה אינדיבידואלית בקרב הנוער ומטפחים מחויבות מלאה לדת.
ארגונים מוסלמיים כאלה נוצרים סביב מסגדים וטוענים לייצוג של המוסלמים כולם. הם מקיימים הפגנות ומחאות המוצגות כחלק מתנועה של "סובלנות" ו"זכויות אדם", ודורשים מימון ממשלתי לפעילויות החינוך שלהם.
הממשלות מצידן נעתרות לרוב לאותן דרישות, מהחשש שאחרת אותם צעירים יפנו לפעילות פלילית. עובדים סוציאליים נדחקים מהשכונות המוסלמיות, ומקומם נתפס בידי אנשי הדת והקהילה המוסלמית. רבות מן המשפחות מסרבות לקבל ביקור של עובדים סוציאלים, שפעמים רבות סופגים גידופים ואף איומים על חייהם. חלק מן העובדים מנסים לפייס את התוקפים אותם, ועוזרים להם להשיג הטבות שלא מגיעות להם.
לאחר שהונחו היסודות לחברה המקבילה בחינוך, רווחה ושיטור, תוך קבלת מימון מהמדינה אליה הם לא נאמנים, הצעד השלישי והאחרון הוא ההשתלטות ללא קרב. המדינה מקבלת את כל הדרישות מחשש למהומות, מסכימה לסבול פוליגמיה ומעניקה הקלות בעונש לעבריינים מוסלמים, וחל איסור לקיים דיון על התוכן הקיצוני שנשמע בדרשות במסגדים. האסלאמיסטים כמובן מודעים לפחד הזה, ורק מעלים את הדרישות.
במידה רבה, מדובר בבעיה הקשה של דורנו. הצרות שפורטו לעיל לא התרחשו בדורות הקודמים, ואלה הם הצעירים שעברו תהליך הקצנה שאינו קשור למצב החברתי והכלכלי. רבים מתוך אלפיים הג'יהאדיסטים שעזבו את צרפת כדי להצטרף לדאעש היו מלומדים ואמידים. מכך אפשר להסיק כי שיפור המצב הכלכלי והשתלבות בחברה אינם בהכרח התרופה לתהליך ההקצנה.
גם פרנסיס פוקויאמה בעצמו, במאמר שפרסם לאחרונה לציון 25 שנים לספרו של הנטינגטון, הודה כי "כרגע נראה שסמואל מנצח".
פרופ' יאן קלר הוא חבר הפרלמנט האירופי, סוציולוג ומחברם של יותר מ-30 ספרים.