 תגובתו של נשיא בלארוס אלכסנדר לוקשנקו לגל המחאה הייתה קשה. כ-6,700 מפגינים נעצרו מאז פרוץ המחאה ב-9 באוגוסט, לפחות שני בני אדם נהרגו ועוד רבים נפצעו. בתמונה: תומכי האופוזיציה מפגינים במינסק, בלארוס ב-16 באוגוסט 2020. (צילום: Sergei Gapon / AFP via Getty Images) |
הנשיא אלכסנדר לוקשנקו, השולט ביד ברזל בבלארוס מאז 1994, "ניצח" בפעם השישית בבחירות שנערכו לפני כשבועיים ובהן זכה לשמונים אחוזים מן הקולות. באיחוד האירופי ובארה"ב הגדירו את הבחירות האחרונות כלא-חופשיות ולא-הוגנות, בדומה למערכת הבחירות הקודמת במדינה. בדו"ח של מכון Freedom House מהשנה שעברה, בלארוס הוגדרה כ"מדינת משטרה אוטוריטרית בה הבחירות מזויפות בגלוי בעוד חרויות אזרחיות מקוצצות". ב'ניו-יורק טיימס' נכתב על הבחירות האחרונות כי לוקשנקו "רואה במדינה את ממלכתו הפרטית" ו"מתנהל כאילו ברה"מ מעולם לא התמוטטה".
בטרם נכנס לחיים הפוליטיים, הנשיא היה מנהל של חווה קולקטיבית בבעלות ממשלתית. לאחר התרסקות ברה"מ נחשב לתקופה קצרה כמושיע של בלארוס, אך במהרה שב לדרכים הקומוניסטיות הישנות. ואכן, משטרו של לוקשנקו ממשיך רבים מן המרכיבים של השלטון הסובייטי: כלכלה ריכוזית המתבססת בעיקר על נפט רוסי, גז והלוואות, בחירות לא-חופשיות, צנזורה תקשורתית ודיכוי נרחב של כל התנגדות פוליטית.
לפני הבחירות האחרונות לנשיאות, לוקשנקו הורה לעצור כמה מיריביו הפוליטיים, ביניהם הבלוגר הפופולרי סרגיי טיכנובסקי. הנשיא גם הגדיר חלק ממפלגות האופוזיציה כ"חבורת עבריינים", ובמהלך מחאות הענק נגדו בשבוע שעבר קרא למפגינים "עכברושים". היריב המשמעותי היחידי שנותר לעמוד לוקשנקו הייתה סבטלנה טיכנובסקיה, אשתו של טיכנובסקי ומורה לאנגלית לשעבר שזכתה ל-9.9% מהקולות. לטענתה, אילו ההצבעות היו נספרות כראוי, היא הייתה זוכה לתמיכה של 60 עד 70 אחוזים. מספר שעות לאחר פרסום התוצאות טיכנובסקיה נעצרה, ועם שחרורה נמלטה לליטא.
כעת נראה שלאזרחי בלארוס נמאס מהמצב. במה שתואר כגל המחאה הגדול ביותר בתולדות המדינה, מאות אלפי מפגינים התאספו בבירה מינסק ובערים אחרות כדי למחות נגד תוצאות הבחירות ולהביע את חוסר שביעות רצונם מן "הדיקטטור האחרון באירופה", כפי שלוקשנקו כונה בידי הנשיא בוש ב-2005.
ותגובת הנשיא הייתה קשה. כ-6,700 מפגינים נעצרו מאז פרוץ המחאה ב-9 באוגוסט, לפחות שני בני אדם נהרגו ועוד רבים נפצעו. המשטרה השתמשה בכדורי גומי, גז מדמיע ורימוני הלם כדי לפזר מאות מחאות שקטות. על פי ארגון 'אמנסטי אינטרנשיונל', נאספו "עדויות מזוויעות" של מפגינים שזכו ל"עינויים ויחס משפיל במחנות המעצר: הם הופשטו, הוכו וספגו איומים באונס". על פי עדים שהיו בסמוך למחנה המעצר במינסק, צעקות הקורבנות נשמעו מחוץ לבניין ומעידות על "כוונת השלטון למחוץ את המחאה בכל אמצעי אפשרי".
מנהלת הפעילות של 'אמנסטי' במזרח אירופה אמרה כי עצירים שהשתחררו העידו כי "נאלצו לשכב בבוץ בעוד שוטרים בועטים בהם ומכים אותם עם אלות". "אלו אנשים אשר פשעם היחיד היה לצאת לרחוב במחאה שלווה. אנחנו חוזים באסון של זכויות אדם בבלארוס הדורש פעולה מיידית", הוסיפה.
בלארוס ראתה כבר מחאות בעבר כמו למשל בשנת 2017, אז הפגנות נגד הנשיא לוקשנקו נמשכו חודשים ארוכים. גם אז, הרשויות הגיבו ביד קשה והשתמשו בחלק מאותן שיטות של מעצרים אלימים אותן אנו רואים כיום. גלי מחאה קטנים יותר התרחשו ב-2018 ו-2019. אך בשונה ממחאות המוניות אחרות ברחבי העולם, האלימות הממשלתית הקשה נגד אלפי מפגינים שלווים בבלארוס לא תפסה את תשומת הלב של פעילים במערב, ואף מהם לא יצא לרחוב לאות הזדהות עם הבלארוסים החפים מפשע.
ב-17 באוגוסט לוקשנקו רמז כי ארגון מחדש של מבנה הכוח במדינה עשוי להיות אפשרי, אך הוא צריך להיעשות "דרך הליך חוקתי ולא דרך מחאה ברחובות". בנאום מול עובדים במפעל לייצור טרקטורים, הנשיא שאל: "אתם מדברים על בחירות לא-הוגנות? יש לי תשובה בשבילכם: אנחנו ניצחנו בבחירות. אלא אם תהרגו אותי, לא יהיו בחירות נוספות".
כעת אזרחי בלארוס נואשים לתגובה מערבית משמעותית, לא רק נגד לוקשנקו והבחירות המפוקפקות אלא גם כדי להראות לנשיא רוסיה פוטין (שדוחף ל"אינטגרציה" בין המדינות) כי בלארוס לא ננטשה בידי העולם החופשי. בחודש דצמבר האחרון, פרצו במדינה הפגנות נגד ההתערבות הרוסית ונגד מה שנראה ככוונת פוטין לבלוע עוד שכנה.
לאחר המראות הקשים מן ההפגנות בשבועות האחרונים, האיחוד האירופי פרסם ב-14 באוגוסט רשימה של בכירים בבלארוס אשר היו "אחראים לאלימות, דיכוי וזיוף תוצאות הבחירות". ארה"ב עדיין שוקלת האם הטלת סנקציות היא הצעד הנכון, והאם הן לא יסייעו דווקא לדחוק את לוקשנקו עוד יותר לזרועות פוטין, שעדיין לא הגיב למצב החדש. על פי דיווח ברשת ה-BBC, פוטין אמר ללוקשנקו כי רוסיה מוכנה לסייע לבלארוס "במסגרת הסכם הגנה צבאי" אם הדבר יהיה נחוץ.
המדינות השכנות כמו אוקראינה, פולין, לטביה וליטא עוקבות מקרוב אחר ההתפתחויות, והמערב צריך לעשות זאת גם – להמשיך ולתמוך בחיזוק החברה האזרחית בבלארוס, יחד עם הרתעה מול התוכניות הרוסיות.
ג'ודית ברגמן היא עורכת דין ופרשנית פוליטית.