שני עיתונאים מערביים ביקשו לאחרונה ליווי לרצועת עזה, לשם ראיון עם מתנחלים יהודים החיים שם.
לא, זו לא שורת פתיחה של בדיחה. העיתונאים שהו בישראל בסוף שנת 2015, והם ביקשו את הליווי במלוא הרצינות. דמיינו את מבוכתם לו היו מספרים להם שישראל פינתה את רצועת עזה לחלוטין לפני עשר שנים.
חייבים לחוש מעט רחמים עליהם. העיתונאים הזרים הללו היו טירונים, שניסו לעשות רושם באמצעות ביקור במקום "מסוכן" כמו רצועת עזה, כדי לדווח על "המתנחלים" שחיים שם. הבקשה שלהם, עם זאת, לא הפתיעה אף אחד – אפילו לא את עמיתי המקומיים.
ה"עיתונאים המוצנחים" האלו, כפי שמכנים אותם לעתים, מושלכים ממטוס אל האזור בלי לקבל תדרוך בנוגע לעובדות היסוד של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לרוע המזל, כתבים כאלו הם הכלל ולא היוצא-מן-הכלל. ובהקשר זה, קשה שלא להיזכר בכתב בריטי מבולבל במיוחד:
בשנת 2004, כשישראל התנקשה באחמד יאסין, מייסד החמאס ומנהיגו הרוחני, שלח יומון בריטי את כתב הפלילים שלו לירושלים כדי לסקר את האירוע. האזור, כמו גם החמאס, היו אדמת בראשית מבחינתו של הכתב. העורכים שלו שלחו אותו למזרח התיכון, כך סיפר, כי אף אחד אחר לא היה מוכן לנסוע.
ובכן, גיבורנו הצנוע דיווח על ההתנקשות באחמד יאסין מבר במלון אמריקן-קולוני. בשורת הקרדיט שלו טען הבחור שהוא נמצא ברצועת עזה, וראיין את קרוביו של גיבור החמאס שנפל.
לפעמים עולה תחושה כאילו אני מין מגנט שמושך סיפורים מעין אלו. עמית אחר, היושב ברמאללה, סיפר לי לפני כמה שנים שפנה אליו כתב אחר, טירון גם הוא, שביקש כי יארגן לו ראיון עם יאסר ערפאת. הכל טוב ויפה, למעט העובדה שערפאת היה כבר מת מזה מספר שנים. העיתונאי, ורוד ורענן אחרי סיום לימודיו בבית הספר לעיתונאות, ונטול כל ידע על המזרח התיכון, נחשב בעיני עורכיו מועמד נאות לסיקור הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
לאורך שלושה עשורים בהם אני מכסה תחום זה, למדתי להכיר היטב את העיתונאים "הירוקים" הללו. הם עולים על מטוס, קוראים מאמר או שניים בטיימס הלונדוני, וחשים שהם מוכנים לשמש כמומחים לעניין הסכסוך האזורי שלנו.
כמה מהם אף סיפרו לי, מעשה מומחים ובקיאים, כי לפני שנת 1948 הייתה מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים. ממש כמו העמיתים הצעירים שביקשו לראיין את המתנחלים הבלתי-קיימים ברצועת עזה בשנת 2015, הם הופתעו מאוד לגלות שלפני שנת 1967 נשלטה הגדה המערבית בידי ירדן, שעה שרצועת עזה נשלטה בידי מצרים.
האם יש הבדל כלשהו בין אזרח ערבי בישראל ובין פלסטיני מהגדה המערבית או רצועת עזה? עמיתי הכתבים הזרים לא יודעים דבר על הבדל כזה. האם אמנת החמאס אכן קובעת שהתנועה האסלאמית מבקשת להחליף את ישראל באימפריה אסלאמית? אם כן, עמיתי מחו"ל לא ידעו לספר לכם על כך.
אני נזכר במקרה שאירע לפני כמה שנים, כאשר עיתונאית ביקשה ממני לבקר בעיר ה"הרוסה" ג'נין, שם "אלפי פלסטינים נטבחו בידי ישראל בשנת 2002". היא התייחסה בדבריה לפעולת צה"ל במחנה הפליטים בג'נין, שבמהלכה נהרגו כמעט 60 פלסטינים, רבים מהם חמושים, ועוד 23 חיילי צה"ל.
אפשר לרחם עליה, אך רמה כזו של בורות – ועצלנות מקצועית – היא דבר שקשה לקבל בעידן האינטרנט.
אבל בכל הנוגע לסיקור הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מסתבר שבורות היא עניין מבורך. התקשורת הבינלאומית שורצת תפישות שגויות ביחס למה שמתרחש כאן, כשבראש מובילה חלוקה בינארית של האיש הטוב והאיש הרע. מישהו צריך להיות האיש הטוב (הפלסטינים מקבלים את התפקיד הזה) ומישהו צריך להיות האיש הרע (הישראלים מקבלים את התפקיד הזה), והכל משתקף מבעד לעדשה החד-ממדית הזו.
אך הבעיה נוגעת למשהו עמוק יותר. עיתונאים מערביים רבים המכסים את ענייני המזרח-התיכון אינם חשים כל צורך להסתיר את שנאתם לישראל וליהודים. אבל ככל שנוגעים הדברים לפלסטינים – דומה שהם לעולם אינם עושים דבר רע בעיני אותם עיתונאים. עיתונאים זרים היושבים בירושלים ובתל-אביב סרבו במשך שנים לדווח על השחיתות הפיננסית והפרות זכויות האדם, הרווחות תחת שלטון הרשות הפלסטינית ותחת שלטון חמאס. ייתכן שהם חוששים להיחשב "סוכנים ציוניים" או "תועמלנים" למען ישראל.
ואחרונים ברשימה הם העיתונאים המקומיים הנשכרים בידי כתבים ושליחים מערביים כדי לסייע בסיקור העימות. העיתונאים הללו מסרבים לא פעם לשתף פעולה בסיפור הנחשב "אנטי-פלסטיני". ה"סבל" הפלסטיני וישראל ה"רשעה" וה"כיבוש" הם נושאי הסיקור היחידים מבחינתם. עיתונאים מערביים, מצדם, נזהרים שלא להכעיס את עמיתיהם הפלסטינים – הם לא רוצים שתימנע מהם גישה למקורות המקומיים.
האדישות של התקשורת הבינלאומית לגל הדקירות והדריסות האחרון נגד ישראלים אינה צריכה אפוא להפתיע אף אחד. קשה למצוא עיתונאי מערבי או ארגון תקשורת המתייחס לתוקפים הפלסטינים כ"טרוריסטים". למעשה, כותרות העיתונים מפגינות לעתים קרובות יותר אהדה לתוקפים הפלסטינים הנהרגים בעקבות תוקפנותם, מאשר לישראלים שהותקפו על-ידם.
למותר לציין כי הסיפורים האלו אינם מאפיינים את כל העיתונאים הזרים. כמה מהכתבים מארצות-הברית, קנדה, אוסטרליה ואירופה הם בעלי ידע רב והוגנים מאוד. לרוע המזל, עם זאת, הם רק קבוצה קטנה בקרב התקשורת מהזרם המרכזי במערב.
כתבים מערביים, ובמיוחד הטירונים ה'מוצנחים' למזרח-התיכון, צריכים לזכור שעיתונאות באזור אינה שאלה של פרו-ישראל או פרו-פלסטינים – העיקר הוא להיות פרו-האמת, גם כאשר האמת סותרת את מה שהם מעדיפים להאמין בו.
חאלד אבו-טועמה הוא עיתונאי זוכה פרסים מירושלים, כתב הג'רוזלם פוסט וחוקר במכון גייטסטון.