לפני שנה, בפריז, ב-4 באפריל 2017, שרה חלימי, רופאה קשישה יהודיה בגמלאות, עונתה באכזריות ונרצחה בביתה בפריז. גופתה הושלכה לאחר מכן מחלון דירתה על ידי אדם שקרא "אללה אכבר". היא דיווחה מספר פעמים למשטרה כי היא קורבן לאיומים אנטישמיים - לשווא.
פחות משנה לאחר מכן בפריז, קשישה יהודיה - נכה - נוספת, מיריי קנול, נאנסה, עונתה ונרצחה בדירתה על ידי קיצוני מוסלמי אחר. הגב' קנול, ניצולת שואה, יצרה גם היא קשר עם המשטרה והתלוננה על איומים. גם במקרה זה המשטרה לא עשתה דבר.
במשך חודשים, מערכת המשפט הצרפתית ניסתה לטייח את אופיו האנטישמי של רצח שרה חלימי. השופט הדן בתיק מיריי קנול לפחות אישר מיד כי הרצח בוצע על רקע אנטישמי.
 מיריי קנול, קשישה יהודיה נכה וניצולת שואה, נאנסה, עונתה ונרצחה לאחרונה בדירתה על ידי קיצוני מוסלמי. (מקור התמונה: משפחת קנול) |
שתי הנשים נפלו קורבן לשנאה על רקע האנטישמיות הגואה בצרפת.
יהודי צרפת חיים דרך קבע בחוסר ביטחון. נראה כי האנשים שרצחו אותן לא היססו לפרוץ לבתים ולתקוף נשים קשישות. נראה כי הם יודעים שהם יכולים לאיים על קורבנותיהם העתידיים מבלי להיעצר. ברוב המקרים, המשטרה כלל אינה רושמת את תלונות היהודים שבאים לתחנת המשטרה. הם פשוט מציינים ביומן כי יהודי שטוען שמאיימים עליו היה בתחנת המשטרה.
רשויות צרפת אומרות, כי הן נלחמות באנטישמיות, אולם הן לעולם אינן מדברות על האנטישמיות היחידה בצרפת שהורגת כיום יהודים: אנטישמיות אסלאמית. אם הרוצח מוסלמי, הוא מתואר בדרך כלל כאדם שהפך לפתע ל"קיצוני".
כיום משתמשים במילה "קיצוני" כדי לתאר רוצחים מוסלמים. המילה "קיצוני" מאפשרת גם להימנע מהמילים "מוסלמי" או "אסלאם".
אמצעי התקשורת המרכזיים בצרפת משתמשים גם הם באותה שפה כמו הרשויות. כאשר שכני הרוצח מתראיינים, הם בדרך כלל אומרים כי הוא "היה בחור נחמד".
הרצח של שרה חלימי כמעט שלא זכה לסיקור מצד אמצעי התקשורת בעת שהתרחש. הרצח של מיריי קנול סוקר יותר בהרחבה, אך סיבת הרצח כמעט שלא הוזכרה.
הפחד שמשתק את הפוליטיקאים והעיתונאים הצרפתים הוא שהם יואשמו ב"אסלאמופוביה".
מבין כל הספרים הרבים העוסקים בסכנות ובהשלכות האנטישמיות שיצאו לאור בצרפת מאז מלחמת העולם השנייה, רק ספר אחד עוסק ספציפית בשנאת יהודים בעולם המוסלמי. הסופר, פיליפ סימונו, עיתונאי לשעבר של היומון Le Monde, למעשה מצדיק את השנאה. הוא טוען (באופן שגוי) כי כל היהודים שחיו במדינות מוסלמיות זכו ליחס טוב, אך הם בגדו באסלאם מפני שלא נלחמו לצד המוסלמים בתקופת הקולוניזציה המערבית. הוא גם טוען כי הקמת מדינת ישראל הייתה פשע נגד ה"פלסטינים" המסכנים, וכי למוסלמים יש זכות להעניש באופן קולקטיבי נוצרים ויהודים. רעיונות אלו אינם שוליים. בצרפת הם נפוצים.
בכל פעם שמבוצע פשע על רקע אנטישמי על ידי מוסלמי בטריטוריה צרפתית, פוליטיקאים ועיתונאים צרפתיים מנסים להסתיר את זהות העבריין או את מניעיו. לעתים קרובות, הם מסבירים כי הפושע גם הוא "קורבן".
כאשר הפושע משאיר מסר האומר כי פעל כדי לנקום על סבלם של "פלסטינים", פוליטיקאים ועיתונאים צרפתיים חוזרים ואומרים כמעט פה אחד כי מה שקורה במזרח התיכון חייב להישאר במזרח התיכון, וכי יש למצוא פתרון צודק ל"סבל הפלסטיני". הם מתעלמים מהעובדה כי למרות כל מאמציה של ישראל להתייחס לערבים באנושיות, כל דיווח צרפתי על ישראל מתחיל בגינוי חיילים ישראלים והצגתם כרוצחים חסרי רחמים, ששמחים לכאורה להשפיל ערבים.
כיום, צרפת היא המדינה היחידה בעולם המערבי שבה יהודים נרצחים בשל היותם יהודים. מאז 2006, נרצחו אחד עשר יהודים - גברים, נשים וילדים. במארס 2012 נורו בטולוז מטווח אפס ילדים בגילאי שלוש, שש ושמונה בבית הספר "אוצר התורה".
ג'וליו מאוטי כתב:
"לו היו מוסלמים, הסיפור שלהם היה הופך לאזהרה אוניברסלית נגד חוסר סובלנות, גזענות, שנאה אתנית ודתית... פוליטיקאים היו קוראים על שמם רחובות ובתי ספר".
אבל הם היו יהודים, ובצרפת, לא נוקבים בשמה של האנטישמיות.
לפני מספר שבועות, בארוחת ערב שנתית שערך הארגון היהודי CRIF בפריז, אמר הנשיא עימנואל מקרון, כי צרפת נמצאת במלחמה נגד האנטישמיות. לאחר רצח מיריי קנול הוא אמר דברים דומים.
במשך עשרות שנים, השתמשו כל נשיאי צרפת באותם משפטים.
מקרון חזר ואמר פעמים רבות, כי "ללא יהודים, צרפת תחדל להיות צרפת". אולם נראה כי בפועל זה בדיוק מה שקורה: צרפת ללא יהודים.
בתוך שני עשורים, יותר מ-20% מיהודי צרפת עזבו את המדינה. על פי סקר, 40% מהיהודים שעדיין חיים בצרפת רוצים לעזוב. אף על פי שיהודים מהווים כיום פחות מ- 0.8% מאוכלוסיית צרפת, מחצית מכוחות הצבא והמשטרה הפרוסים ברחובות צרפת מאבטחים בתי ספר ומקומות פולחן יהודיים.
יהודי צרפת רואים כי שארית הנוכחות היהודית בצרפת נמחקת. הם יודעים כי עליהם להסתיר את יהדותם, וגם אם הם נזהרים ברחוב ומקפידים לנעול את דלתותיהם, סכנה אורבת להם בכל מקום. הם גם יודעים כי מה שקורה להם אינו מעניין את יתר אוכלוסיית צרפת. האסיפה הלאומית של צרפת מונה 577 חברים. רק אחד מהם מסב את תשומת הלב ללא לאות ובאומץ למה שקורה: מאיר חביב. הוא מייצג את הצרפתים החיים במזרח התיכון ונבחר הודות לתמיכתם של יהודי צרפת שחיים כיום בישראל אך עדיין מחזיקים באזרחות צרפתית. בלעדיהם, הוא לא היה נבחר.
לאחר רצח שרה חלימי, אורגן טקס לזכרה ברחוב שבו התגוררה. רק יהודים השתתפו בטקס. את פניהם קידמו עלבונות ובקבוקים שנזרקו מחלונות הבניינים.
כאשר מוסדות יהודיים קראו להגיע לצעדה שקטה לזכרה של מיריי קנול, הגיעו יותר אנשים. גם הפעם רובם היו יהודים. ז'יל-ויליאם גולדנדל, נשיא "עורכי דין ללא גבולות" ועורך דינה של משפחת קנול, אמר כי בעלה המנוח של מיריי קנול היה ניצול אושוויץ וכי ילדיהם חיו בצל זיכרון השואה ועד כמה "איום" עבורם לראות את אמם נרצחת ואת גופתה נקברת. דניאל, אחד מבניה של מיריי קנול, אמר כי "על המוסלמים להגיב".
ארגונים מוסלמים צרפתים גינו את הרצח, אך לא את שנאת היהודים.
ממחקר שנערך עבור ארגון Fondapol (Foundation for Political Innovation) בשנת 2014 עולה, כי ל-25% מאוכלוסיית צרפת יש רגשות אנטישמיים, וכי בקרב מוסלמים דתיים שיעור זה עומד על 42%. על פי המחקר, 28% מהמוסלמים הצרפתים מתנגדים נחרצות ללימוד השואה בבתי הספר. רבים מהם אומרים כי השואה היא המצאה יהודית.
יהודים הם אולי הקורבנות העיקריים, אך לא היחידים. בתוך חמש שנים בלבד, 250 איש נרצחו בצרפת על ידי מחבלים אסלאמיים. הקורבנות האחרונים נורו מספר שעות לפני שנמצאה גופתה של מיריי בשרידי דירתה השרופה.
ב-23 במארס, הרג מחבל מוסלמי צרפתי ארבעה אנשים בטרב, עיירה קטנה בדרום-מערב צרפת. אחד הקורבנות הוא קצין בכיר בז'נדרמריה הלאומית של צרפת, שהתחלף עם בת ערובה ונרצח בסכין קצבים. המחבל נורה למוות.
אמצעי התקשורת המרכזיים בצרפת הסתירו את העובדה שהקצין נדקר למוות. הם אמרו כי הוא הוכה בצווארו." המחבל שקרא "אללה אכבר" לא תואר כאסלאמי אלא, כמובן, כ"קיצוני". משרד הפנים של צרפת הוסיף כי הוא נחשב למסוכן ביותר והיה "נתון למעקב צמוד" של המשטרה. אלפי אנשים "קיצונים" שנחשבים למסוכנים במיוחד נתונים "למעקב צמוד" של המשטרה.
כאשר כוח משטרה הגיע לשכונה שבה התגורר המחבל, את פניו קיבלו מתפרעים.
צרפתים רבים רואים בקצין המשטרה שנרצח, ארנו בלטרם, גיבור. בפריז נערך טקס מכובד לזכרו. באותו זמן, יצאו אלפי צעירים מוסלמים לרחובות והיללו את המחבל וקראו בשמו, רדואן לקדים. "עבור צעירים מוסלמים רבים, המחבל הוא גיבור", אמר טיבו דה מונטבריאל, נשיא המרכז למחקרי ביטחון פנים.
למחרת המתקפה האסלאמית בטרב, אמר דובר ממשלת צרפת, כי לצרפת יש חובה מוסרית לקדם בברכה ו"לשלב מחדש" 258 צרפתים חברים לשעבר במדינה האסלאמית שהובסה הכלואים כיום בסוריה. בכך מסתכמת דעתה של ממשלת צרפת בנוגע לחובתה המוסרית.
לפני מספר ימים פורסמה ב-Le Figaro קריאה של 100 אינטלקטואלים נגד "בדלנות אסלאמית". הטקסט מאשים את האסלאמיסטים בניסיון "להפריד את האוכלוסייה המוסלמית מיתר הצרפתים".
חלק גדול מאוכלוסיית המוסלמים בצרפת כבר חי בנפרד משאר האוכלוסיה הצרפתית. קהילה זו מבודדת את עצמה. אולם הבעיה העיקרית אינה הבדלנות. הבעיה העיקרית היא התפשטות שנאה נגד יהודים, צרפת והעולם המערבי. קיצונים מוסלמים רבים מסיתים לרצח, ומעשי רצח מתבצעים לעתים קרובות יותר. הם אינם רוצים לחיות בנפרד, הם רוצים להרוס, לזרוע חורבן ולכבוש. ניתן לראות זאת בהיסטוריה של טורקיה, כל צפון אפריקה וכל המזרח התיכון, מזרח אירופה, יוון, פורטוגל, צפון קפריסין ודרום ספרד.
בשנה שעברה, ההיסטוריון ז'ורז' בן שושן, שנולד וגדל בצפון אפריקה, פרסם ספר בשם A Submissive France (צרפת כנועה). כותרת הספר מדויקת להפליא.
האם הצרפתים יתקוממו סוף סוף? סקר שפורסם ב-29 במארס קובע, כי 83% מהצרפתים תומכים בגירוש כל הזרים ששירותי המודיעין מסווגים אותם כמציבים סיכון לביטחון המדינה, "fiche S". הסקר הראה גם כי 87% מהצרפתים תומכים בשליחתם של אזרחים צרפתים בעלי סיווג S לכלא. אולם נראה כי לממשלת צרפת אין כל כוונה לעשות זאת.
ד"ר גי מיליאר הוא מרצה באוניברסיטת פריז אשר כתב 27 ספרים על צרפת ואירופה.