ב-13 לנובמבר 2015, חוותה פריז את האימה של מתקפת הטרור בתיאטרון הבטקלאן, כאשר שלושה מחבלים פתחו באש במהלך מופע, רצחו 130 בני אדם ופצעו עוד 413. חלק מן הקורבנות עברו עינויים קשים.
העם הצרפתי הגיב באופן הרגיל: ההלם הראשוני הוחלף מהר מאוד בהשלמה עם המצב. פרחים, נרות ודובי צעצוע הונחו בזירת הפיגוע; בטקס שאורגן לזכר הנרצחים הושמעו שירי אהבה נוגים. הממשלה הבטיחה לפעול, אבל בפועל לא נעשה כמעט דבר. אווירת ההשלמה והכניעה שלטה בכל.
 בתמונה: שוטרים מול תיאטרון הבטקלאן בפריז, 16 לנובמבר, 2015 -- שלושה ימים לאחר הפיגוע הרצחני. (צילום: Jeff J Mitchell/Getty Images) |
כאשר התיאטרון נפתח מחדש כשנה לאחר הפיגוע, המוזיקאי סטינג הופיע בו עם שיר בשם 'אינשאללה'. לוחות זיכרון ציינו את ה"רציחות", אך בשום פנים ואופן לא הזכירו את המילים "טרור" ו"ג'יהאד", כדי שחס וחלילה לא נדע מדוע נרצחו 130 איש. פוליטיקאים מימין ומשאל הפריחו בלונים לשמיים וחייכו למצלמות.
מתקפת הטרור האכזרית של נובמבר 2015 צומצמה בהדרגה לזיכרון נשכח מן העבר, אך שני אירועים שקרו לאחרונה החזירו אותה לפתע לתודעה.
עורכי הדין של קורבנות הפיגוע חפרו בדו"ח הוועדה שהוקמה לבדיקת האירוע ופורסם בקיץ 2016, וגילו כמה עובדות מדהימות. על פי ועדת הבדיקה, מסתבר כי חיילים מכוח הלחימה בטרור הוצבו בסמוך לאולם התיאטרון בליל המתקפה. שוטרים שהוזעקו לזירה הגיעו למקום ללא כלי נשק מתאימים לעימות מול מחבלים, ופנו אל קבוצת החיילים לעזרה. החיילים יצרו קשר עם המושל הצבאי של פריז, הגנרל ברונו לה ריי, שהשיב להם כי "צרפת לא נמצאת במלחמה", ולכן "לא יעלה על הדעת לסכן חיילים כדי להציל חיים".
כתוצאה מכך, עשרות בני אדם חפים מפשע נרצחו, בזמן שהחיילים עמדו כמה מטרים משם ולא הגיבו. השוטרים מצידם המתינו לתגבורת מתאימה, שהגיע רק לאחר יותר משלוש שעות. עורכי הדין שגילו את המחדל החליטו בחודש שעבר לתבוע את המשטרה והצבא בגין אי-סיוע לאדם בסכנה. סיכוייה של התביעה אינם נראים גבוהים, בייחוד לאור העובדה שממשלת צרפת כבר טרחה להדגיש כי השוטרים והחיילים "עשו את עבודתם".
זמן קצר לאחר שנחשפו מחדלי כוחות הביטחון, נודע לתושבי פריז על שני אירועים מוזיקליים שאמורים להיערך בחודש אוקטובר הקרוב בבטקלאן, בסמוך מאוד ליום השנה השלישי לפיגוע.
בכרזות המפרסמות את האירועים הם הוגדרו כ"הופעת ראפ אסלאמי". האמן שיופיע בהם ועונה לכינוי 'מדין', הוא ראפר ממוצא אלג'יראי שקרא לעצמו על שם העיר מדינה בה קבור הנביא מוחמד וממנה יצא למסעות הכיבוש והפצת האסאלם.
בהתאמה, שיריו של מדין מלאים בשנאה כלפי לא-מוסלמים, כלפי צרפת וכלפי המערב כולו. האלבום הידוע ביותר שלו נקראת בפשטות 'ג'יהאד', וכדי להעביר את המסר הוא הצטלם לבוש חולצה בה האות J בכותרת השיר הוחלפה בציור של חרב גדולה. בתמונות אחרות, הוא נראה מבצע את תנועת ה"קנל", מחווה גופנית הדומה למועל היד הנאצי, שנודעה לשמצה בעיקר בזכות הקומיקאי הצרפתי האנטישמי דיודונה.
ארגונים המייצגים את משפחות קורבנות הבטקלאן מיהרו למחות על קיומה של הופעת הזמר המשבח את האסלאם הקיצוני והג'יהאד, דווקא במקום בו נרצחו ועונו עשרות אנשים בידי מחבלים ג'יהאדיסטים. "זה יהיה עלבון לזיכרון הקורבנות", אמרו בני המשפחות ודרשו את ביטול הקונצרט.
בדומה לתביעה חסרת הסיכוי על רשלנות כוחות הביטחון, נראה שגם הקריאות לביטול ההופעות נפלו על אוזניים ערלות. ראש ממשל צרפת אדוארד פיליפ אמר כי "יש לכבד את חופש הביטוי", והאשים את ארגוני המשפחות ב"משחק לידי הימין הקיצוני". ארגונים מוסלמים זעקו כרגיל על "אסלאמופוביה".
מנגד, לוראן ווקיה, נשיא המפלגה הרפובליקנית, תיאר את קיום ההופעות בבטקלאן כ"חילול הקודש", ואמר שמדובר ב"מוות שני" של קורבנות הפיגוע. פוליטיקאים שמרנים אחרים חלקו דעה דומה. הם כמובן מיד הואשמו ב"גזענות".
רוב תקשורת המיינסטרים בצרפת נותרה דוממת. אלה שכן דיווחו על הנושא האשימו את עורכי הדין של הקורבנות ב"פתיחה לא רצויה של פצעים ישנים". אפילו לא עיתונאי אחד יצא נגד האבסורד שבהזמנתו של מדין להופיע בבטקלאן. אלה שכתבו על כך דווקא הגנו על קיום ההופעה, שוב בשם "חופש הביטוי".
מסתבר אם כן שצרפת הפכה למדינה בה המשטרה והצבא יכולים פשוט לסרב להגן על אזרחים, וגנרלים יכולים למעול בתפקידם מבלי לתת דין וחשבון על כך. עוד מסתבר שצרפת היא מדינה בה שירי הלל לג'יאהד באותו המקום בו ג'יאהדיסטים טבחו בעשרות בני אדם הם דבר מקובל.
בשנתיים האחרונות, מאז פיגוע הדריסה בניס בו נרצחו 86 בני אדם על ידי מחבל שנהג במשאית, לא התרחשה התקפת טרור גדולה על אדמת צרפת. אך היו הרבה מאוד תקריות אחרות הקשורות לאסלאם קיצוני.
כך למשל, כומר בנורמנדי נרצח וראשו נערף בזמן שהתפלל בכנסייה. שתי קשישות יהודיות עונו ונרצחו בדירותיהן בפריז. שתי צעירות נדקרו למוות בתחנת הרכבת במארסיי. שלושה אנשים ושוטר נטבחו בחנות מכולת. בחודש מאי האחרון צעיר נדקר למוות סמוך לבית האופרה בפריז.
אף אחד לא הגיב.
מספר שבועות לאחר היבחרו לנשיאות, עמנואל מקרון השתתף בסעודת איפטר עם מנהיגי הקהילה המוסלמית בצרפת. הוא אמר אז כי "ההתקפות" היו תוצאה של "שקרים פרוורטים" שאין להם כל קשר לאסלאם. הוא הבטיח למנהיגי הקהילה כי הוא עובד קשה כדי שדת האסאלם תקבל את "מקומה הראוי" במדינה.
בחודשים הקרובים, 450 אסירים שהוגדרו "קיצוניים ומסוכנים" צפויים להשתחרר מבתי הכלא הצרפתיים לאחר שהשלימו את עונשם. חלקם הורשעו ברצח מדרגה ראשונה, אך רק בודדים ריצו עונשי מאסר של יותר מ-15 שנים. ממשלת צרפת טוענת כי כל אסיר משוחרר יזכה למעקב צמוד. ההצהרה הזאת אינה מרגיעה במיוחד, כאשר לוקחים בחשבון את העובדה כי רוב המחבלים המוסלמים שביצעו פיגועים בצרפת במהלך העשור האחרון היו אמורים להיות תחת מעקב.
במאמר שהתפרסם לאחרונה ב'לה פיגארו', כתב העיתונאי איבן ריופול כי "צרפת נמצאת במלחמה, אך מניחה לאויב לחיות בשלום". מקרון וממשלתו לעומת זאת, לא חושבים שצרפת נמצאת במלחמה. הם מדברים ופועלים כאילו האויב כבר ניצח, ומנסים לקנות עוד קצת זמן לפני הכניעה הסופית.
לפני כשבועיים, עבריין צעיר בשם אבובאקר פופנה דרס ופצע שוטר בזמן שניסה להימלט ממעצר בעיר נאנט. פופנה עצמו נורה על ידי השוטרים ונהרג. התוצאה הייתה שלושה לילות של מהומות וכאוס ברחבי העיר. עשרות רכבים וחנויות עלו באש. השוטר שירה בפופנה נאשם ברצח ועשוי לעמוד בפני עונש מאסר, רק מפני שניסה לאכוף את החוק.
וזהו לא המקרה היחיד. בכל פעם ששוטר צרפתי מעורב בתקרית אלימה בניסיון לשמור על החוק, פורצות מיד מהומות המוניות והשוטר עצמו נענש. כך קרה למשל בחודש פברואר בשנה שעברה, אז צעיר בשם תיאו לוהקה נעצר לאחר שתקף שוטר. הוא טען שהשוטר אנס אותו, והוביל לפיטוריו. מהומות פרצו בכל רחבי המדינה ואפילו הנשיא דאז פרנסואה הולנד הגיע לבקר את העבריין בבית החולים. שנה לאחר מכן, השוטר זוכה מכל חשד. הוא עדיין מקבל איומים על חייו.
המקרה הזכור ביותר הוא כמובן המהומות הענקיות שפרצו בפריז בשנת 2005, לאחר ששני צעירים מוסלמים התחשמלו למוות כאשר ברחו והתחבאו מפני המשטרה. הנזק שנגרם במהלך עשרת ימי המהומות נאמד ב-200 מיליון אירו. שני שוטרים הורשעו ואיבדו את עבודתם. עשר שנים לאחר מכן הם זוכו מאשמה.
יתכן ששגם אותם שוטרים וחיילים, אשר עמדו במשך שעות מחוץ לתיאטרון הבטקלאן בזמן שהטבח מתחולל בתוכו, פשוט לא רצו להסתכן בעונש.
גִי מילייאר הוא פרופסור באוניברסיטת פריז ומחברם של 27 ספרים על צרפת ואירופה.