"מרחף על ראשך גזר דין מוות. זה רק שאלה של זמן". מסר זה בערבית נשלח על ידי גורמים אסלאמיים ללורנס מרשנד-טאייד, המזכירה הארצית של Parti Radical de Gauche (מפלגת השמאל הרדיקלית). היא מאובטחת כיום על ידי משטרת פריז.
מרשנד-טאייד אילצה את האחים המוסלמים לחזור בהם, בלחץ משרד הפנים הצרפתי, מהזמנתם של שלושה פונדמנטליסטים אסלאמיים לוועידה בליל. אנשי האסלאם שעליהם מדובר הם מוחמד ראתב אל-נאבלוסי הסורי, אבו זיאד אל-מוקרי המרוקני ועבדאללה סלאח סנען הסעודי, אשר קבעו כי העונש על הומוסקסואליות הוא מוות, כי הקואליציה הבינלאומית נגד המדינה האסלאמית "כופרת", כי היהודים "הורסים את האומות", וכי רק מוזיקה דתית מותרת.
לורנס מרשנד-טאייד פרסמה מאמר בעיתון Le Figaro שבו קראה לחרם על אנשי אסלאם אלה הנושאים מסר "אנטישמי ופרו-ג'יהאדיסטי".
במגזין Marianne כתבה מרשנד-טאייד, יחד עם העיתונאי הצרפתי-אלג'יראי, מוחמד סיפאוי, מאמר הקורא להתפטרותם של מנהיגי Observatory of Secularism ("משמר החילוניות").
"אני נשיאה של איגוד התומך בחילוניות במחוז ואל ד'ואז", אמרה לי מרשנד-טאייד בריאיון, ובמשך שנים הייתי עדה לקורבנות ולפשרות בלתי סבירים מצד ה-National Observatory of Secularism, אשר עודד קהילתנות רדיקלית על ידי השתתפות בפורומים כגון "אנו מאוחדים" עם הראפר מדין אשר קרא ל"צליבת החילונים", "הקולקטיב נגד אסלאמופוביה" ונביל אנאסרי, חבר באחים המוסלמים מקטאר. נשיא Observatory of Secularism, ז'אן לואי ביאנקו, חלק שבחים לארגונים סלפים אלה הנלחמים נגד ערכינו.
"מאז החודשים הראשונים לשנת 2014, התחלתי גם לדווח לרשויות על הגעתם של אימאמים כגון נאדר אבו אנס, המצדיק אונס במסגרת הנישואים, וחתים אבו עבדילה המבטיח "עונש אכזרי" לנשים. ואז הגעתי לליל, ב-6-7 בפברואר, שם טריק רמדאן ואחרים הטיפו לצעירים שלנו".
מאז השתנו חייה ללא היכר.
כיצד היא הגיבה לגזר דין מוות?
"לאחר כמה חודשי פחד, הגעתי למסקנה כי אם ישנם איומים כאלה, הרי הם מפני שהמאבק שלי שיבש את תכניותיהם של האחים המוסלמים לאחר שחשפתי אותן. החלטתי לא להיכנע. האסלאמיסטים התחילו בתהליך ארוך של הסתננות לכל מגזרי החברה האזרחית. התפיסה מבוססת על הדוקטרינה הכתובה של חסן אל-בנה, הסנדק של [טריק] רמדאן. על הדגל שלהם מופיעים שתי חרבות וקוראן. שטיפת מוח ואלימות הן שיטות לצבירת כוח. צרפת היא מדינה שנבחרה מכמה סיבות: יש בה אוכלוסייה גדולה מצפון אפריקה, זוהי מדינה חילונית שבה ניתן לנצל את החירויות שמעניקה הדמוקרטיה כנשק נגדה, והיא נוקטת מדיניות רפה. הדרך היחידה להפסיק את האיום היא לחזק את החילוניות ואת חופש המצפון המוחלט. איננו יכולים לאפשר לחלקים שלמים מהאוכלוסייה הצרפתית ליפול למלכודת של שנאת המדינה שבה נולדו, ומעל לכול, הרואה בהם כחלק מהאומה. זוהי בחירה של ציביליזציה, אולם יש ניסיון להרוס מאתיים שנות קדמה של האנושות".
מה שקרה למרשנד-טאייד - אבטחה משטרתית 24 שעות ביממה הנדרשת מפני שהשתמשה בזכותה החוקתית לחופש הביטוי - אומר לנו הרבה על צרפת, שבה עשרות אקדמאים, אינטלקטואלים, סופרים ועיתונאים צריכים לחיות כיום תחת אבטחה משטרתית רק משום שמתחו ביקורת על האסלאם.
אלה הם לא רק פוליטיקאים כמו מארין לה פן וסמיה גאלי, ראש עיריית מרסיי, ולא רק שופטים כמו אלבר לוי שערכו חקירות על פונדמנטליסטים אסלאמיים.
האדם המפורסם ביותר הוא מישל וולבק, מחבר הספר "כניעה" (Submission) החי תחת אבטחה הז'נדרמריה, מאז פרסם את הרומן האחרון שלו. גם אריק זמור, מחבר הספר "צרפת המתאבדת" (Le Suicide Français) נמצא תחת אבטחה כבדה. שני שוטרים הולכים אחריו לכל מקום - גם לבית המשפט, שם ניסו ארגונים מוסלמים להשמיץ אותו ואת עבודתו והאשימו אותו ב"אסלאמופוביה" כדי להשתיקו.
מנהל Charlie Hebdo, "ריס" ושאר מאיירי הקריקטורות שנותרו בחיים חיים תחת אבטחה משטרתית, ומשרדיהם החדשים נמצאים במקום הנשמר בסוד. חברי רוברט רדקר, פרופסור לפילוסופיה שגורמים אסלאמים גזרו עליו גזר דין מוות בשנת 2006 בעקבות מאמר שכתב ב-Le Figaro, עדיין חי כאסיר נמלט, כאילו הוא אסיר פוליטי במדינה שלו. הכנסים והקורסים שלו בוטלו, ביתו נמכר, הלווית אביו נערכה בחשאי וחתונת בתו אורגנה על ידי המשטרה.
מוחמד סיפאוי אשר חי בזהות בדויה בתא צרפתי של אל-קעידה וכתב ספר מטלטל, Combattre le terrorisme islamiste ("להילחם בטרור האסלאמי"), חי גם הוא תחת אבטחה משטרתית. תמונתו ושמו מופיעים באתרי אינטרנט גי'האדיסטים לצד המילה מורטאד ("כופר").
הפילוסוף וכותב המאמרים מישל אונפריי חזר בו זה עתה מהתכנון לפרסם מאמר ביקורתי על האסלאם. הוא טוען ש"לא ניתן לקיים דיון" במדינה לאחר המתקפות ב-13 בנובמבר בפריז (ספרו פורסם לא מזמן במדינה שלי, איטליה).
פרדריק חזיזה, עיתונאי רדיו וכותב במגזין Le Canard Enchaîné, מאוים על ידי אסלאמיסטים, ונמצא תחת אבטחה, כמו גם פיליפ ואל, המנהל לשעבר של Charlie Hebdo ו- France Inter שהחליט לפרסם איורי קומיקס של מוחמד בשנת 2006. העיתונאית זינב רזאווי מוקפת תמיד בשישה שוטרים, וגם האימאם האמיץ חסן שלגומי המאובטח כאילו הוא ראש מדינה.
בבריטניה, פסק הלכה אסלאמי משנת 1989 נגד סלמן רושדי הסיר כל ספק בקרב חוקרים ועיתונאים האם ראוי או לא ראוי למתוח ביקורת על האסלאם. בהולנד, היה די בהריגתו ביריות של תיאו ואן גוך לאחר שיצר את הסרט "כניעה" (Submission'), המספר על אישה העוברת התעללות בנישואים כפויים. חבר הפרלמנט ההולנדי חרט וילדרס היה צריך לנהל דיון כשהוא לבוש אפוד נגד ירי, ואייאן חרסי עלי, שכתבה את התסריט לסרט "כניעה", ברחה מהמדינה ומצאה מקלט בארצות הברית. בשבדיה, האמן לארס וילקס חי בין הצללים. בדנמרק, משרדי העיתון Jyllands Posten, שפרסם את איורי הקומיקס המקוריים של מוחמד, מוקפים בגדר חשמלית שגובהה שני מטרים ואורכה קילומטר. הם הפכו להיות כמו שגרירות ארצות הברית במזרח התיכון.
בצרפת עדיין רודפים את מבקרי האסלאם, גם לאחר הירצחם של מאיירי הקומיקס האמיצים של Charlie Hebdo. השאלה היא עד מתי?
ג'וליו מאוטי, עורך התרבות בעיתון Il Foglio, הוא עיתונאי וסופר איטלקי.