יום לאחר מתקפת הטרור בבריסל הוארו בניינים מרכזיים בבריטניה בצבעי הדגל הבלגי. היו גומרים בעיתונות בבריטניה אשר גינו את המדינה על כך. מדוע, הם שאלו, הטקס המגוחך שהפך עתה למסורת, התרחש יום לאחר המתקפות ולא בערב המתקפות עצמן? מדוע איחרנו ביום עם האורות שלנו כאשר ערים אחרות הצליחו לעשות את מחוות "ההזדהות" מיד? אלו הם הזמנים שבהם אנו חיים, ואלו הן השאלות שאנו שואלים.
השאלה המתעוררת אינה מדוע נדרשו לבריטניה יותר מ- 24 שעות כדי להאיר בנייני ציבור בצבעי הדגל הבלגי, אלא מדוע לאחר 67 שנות טרור היא עדיין לא מצאה זמן להאיר מקום ציבורי כלשהו בצבעי כחול לבן של דגל ישראל.
והיו לה שפע הזדמנויות. אויבי ישראל סיפקו לנו הזדמנויות רבות למופע אורות אף יותר מתומכי דאעש.
ניתן לטעון כי בשבעים השנים האחרונות השתנו עמדות הציבור, וכי כיום מחוות חסרות תועלת של "הזדהות" הפכו אופנתיות, בניגוד לדורות הקודמים. היה זה בלתי מתקבל על הדעת שמוסד בריטי יואר בצבעי הדגל הישראלי בשנים 1948, 1956, 1967 או 1973. אולם כאשר הרגשנות הגיעה לבריטניה, היא הכתה בכל כוחה. אם לא הבנו זאת באינתיפאדה הראשונה (1987-1993), בהחלט הבנו זאת באינתיפאדה השנייה (2000-2005).
בתקופה זו, אלפי ישראלים נהרגו ונפצעו על ידי מחבלים פלסטינים, ועדיין צבעי דגל ישראל לא האירו בנייני ציבור. גם במלחמת לבנון השנייה בשנת 2006 לא הוארו בנייני הציבור מרכזיים - וכך גם לאחר כל מטח טילים ששוגר לישראל מרצועת עזה, שפינתה ישראל כדי לאפשר לערבים להקים בה את הריביירה הצרפתית או הסינגפור של המזרח התיכון.
כאשר ישראל מותקפת, מדרגות השגרירויות הישראליתו בלונדון ובבירות אירופיות אחרות אינן מתמלאות בפרחים, דובונים ונרות, או שרבוטי פתקים המביעים אהדה. אמנם, בכל פעם שישראלים מותקפים ונרצחים יש תגובה בשגרירויות ישראל, אך היא אינה נוגעת לאובססיה לדובונים, היא כוללת קהל השואג בזעם נגד ישראל ואשר על המשטרה המקומית לרסנו כדי למנוע התגברות האיבה.
ייתכן שיש אנשים הסבורים כי ישראל פשוט נמצאת ביבשת אחרת מאירופה, וכי למרות היותה חברה מערבית ביסודה, אין אנו חשים קרבה כלפיה. כיום בכל פעם שמתרחשת פעולת טרור בבירה אירופית, ישנם תמיד מי שישאל מדוע האבל על פריז או בריסל, למשל, גדול מהאבל על אנקרה או בירות.
אולם שאלת פריז/בריסל עולה לעתים נדירות, אם בכלל, בנוגע לירושלים. ניתן גם לרדת נמוך ולומר כי זה מפני שבישראל הקורבנות הם יהודים. אולם יש לכך הסבר אחר לא פחות נכון - והוא כי ישראל נתפסת כשונה, מפני שכאשר מחבלים תוקפים את ישראל, בעיני רבים במערב, היא אינה מצטיירת כקורבן תמים. היא נתפסת כמדינה אשר במידה מסוימת הביאה על עצמה את האלימות.
התירוצים לעמדה זו יכולים להשתנות, מהתנגדות לחוות ברמת הגולן ועד לסירובה של ישראל להכניס כלי נשק המיועדים להשמידה לתוך רצועת עזה. תירוץ אחר הוא "ההתנחלויות" בגדה המערבית, המתעלם מכך שעבור רוב הפלסטינים "מנהר [הירדן] ועד לים [התיכון] זוהי "התנחלות" אחת גדולה - שיש להשמידה, כפי שמצהירות בגלוי אמנות חמאס ואש"ף כאחד. אף אחת מהאמנות מעולם לא ננטשה. אם מתבוננים במפת "פלסטין", זוהי למעשה מפת ישראל שבה מופיעה "אל-קודס" במקום "ירושלים" ו"יפו" במקום "תל אביב". לדידם של הפלסטינים, יש למעשה רק עבירה אחת בסיסית: קיומה של מדינת ישראל עצמה.
אולם אדמה זו, כנען, הסהר הפורה, יהודה ושומרון, הייתה ביתם של יהודים קרוב ל- 4000 שנה - למרות הרומאים, סלאח א-דין, האמפריה העותמאנית והמנדט הבריטי.
מה שנשאר הן העובדות. העובדות מוכיחות כי כל ה"תירוצים" לטרור אינם נכונים. ישראל, לדוגמה, אינה מבצעת "פשעי מלחמה", "אפרטהייד" או "רצח עם", שתועמלנים שכנעו את האירופים כי ישראל מעורבת בהם. ההפך הוא הנכון. ישראל נאבקת באויב המפר כל כלל של סכסוך מזוין, ומגיבה בצורה כה מדויקת ומוסרית (כפי שעולה ממסקנותיה של קבוצה צבאית רמת דרג בהערכה של הסכסוך בעזה בשנת 2014), עד כי בנות הברית מודאגות כי לא יוכלו לעמוד בסטנדרטים המוסריים של צה"ל במלחמתן הבאה.
ישראל, כמו יתר מדינות המערב, מנסה למצוא דרך חוקית והוגנת להגיב לשורת טקטיקות טרור שאינן חוקיות ואינן הוגנות. כמו כן, אין זה נכון שלאויבי ישראל יש סכסוך טריטוריאלי מוצדק כלשהו. יש להם כבר את כל רצועת עזה, ואם רצו את רוב הגדה המערבית הם היו יכולים לקבלה כמעט בכל עת מאז שנת 1948, לרבות קמפ דיוויד בשנת 2000. בכל הזדמנות היו אלה הפלסטינים אשר דחו את כל ההצעות - מבלי אפילו להציע הצעה נגדית.
ואף על פי כן, בעיני אירופים רבים, ישראל נתפסת כמי שעשתה משהו שבגינו מחבלים מתאבדים נחשבים לתגובה מובנת. בין אם במפורש או במרומז, זהו הרציונל ההופך את הטרור נגד ישראל לעבירה פחותה בהשוואה לטרור בכל מקום אחר.
ובכן, כמה קשה יהיה הזעזוע יום אחד לשאר מדינות העולם. מפני שאם מקבלים את ה"תירוץ" לנרטיב הכוזב של הקיצונים האסלאמיים, נותנים גושפנקא לאחרים. לדוגמה, צריך יהיה לקבל את עמדתה של דאעש כי בלגיה היא מדינה "צלבנית", שהגיע לה שיתקפו אותה מפני שהיא מעורבת ב"מסע צלב" נגד המדינה האסלאמית בעיראק ובסוריה (דאעש). יהיה עליכם לקבל את העמדה כי בגלל המאבק בקיצונים האסלאמים במאלי ובסוריה, קיצונים אסלאמים אלה רשאים לתקוף אנשים בבלגיה, צרפת, סיירה לאון, ארצות הברית ואוסטרליה.
יהיה עליכם לקבל כי ניתן להרוג אירופים בשל פרסום קריקטורות, פשוט מפני שקבוצת מחבלים זרה החליטה כך, ולאחר מכן לקבל שהמאיירים הביאו זאת על עצמם.
אויבי ישראל ואויבי שאר מדינות העולם המתורבת שונים מעט זה מזה, אך יש להם הרבה יותר מן המשותף. שניהם מונעים על ידי אותן אידאולוגיות ג'יהאדיסטיות, אך גם על ידי ההתעקשות כי עמדתם הפוליטית והדתית של העולם רלבנטית לא רק להם, אלא יש ליישמה גם נגד כולנו.
לוקח זמן להבין זאת, אבל כולנו באותה סירה. ייתכן שיחלוף זמן מה עד אשר הערים האירופיות יוארו בצבעי כחול לבן, אולם אם נתחיל לשאול לאן נעלמו נורות אלו, אולי נתחיל לא רק להבין את מצבה הקשה של ישראל, אלא גם את המצב שבו כולנו נמצאים כיום.
דאגלס מוריי הוא אנליסט ופרשן חדשות החי בלונדון.