• שנאה דומה לזו שהביעו הנאצים מגיעה מאסלאמיסטים ובני בריתם המעלים על נס תקינות פוליטית. אין לנו שמץ של מושג עד כמה ויתרנו מהתרבות המערבית לטובת האסלאם.

  • דמוקרטיות הן, או לפחות אמורות להיות, שומרי הסף של אוצר הולך ונכחד: חופש הביטוי. זה ההבדל הגדול ביותר בין פריז להוואנה, בין לונדון וריאד, ברלין וטהראן, רומא וביירות. חופש הביטוי הוא מה שמעניק לנו את מטב התרבות המערבית.

  • מתיחת ביקורת קטנונית על יופיין של קריקטורות, שירים או ציורים הינה לרועץ. במערב, שילמנו מחיר יקר על החופש לעשות זאת. לכן, על כולנו למחות כאשר שופט גרמני אוסר לדקלם שורות "פוגעניות" של שיר, כאשר מוציא לאור צרפתי מפטר עורך "אסלאמופובי", או כאשר פסטיבל מוזיקה אוסר השתתפותה של להקה המביעה דעות שאינן תקינות מבחינה פוליטית.

כל זה התרחש באותו שבוע. שופט גרמני אסר על קומיקאי בשם יאן בומרמן לחזור על השורות "המגונות" של שירו המפורסם על נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן. תיאטרון דני ביטל, ככל הנראה, "שורות שטניות" מהצגות העונה שלו בשל פחד "מתגובות נקם". שני פסטיבלי מוזיקה צרפתיים ביטלו את השתתפותה של Eagles of Death Metal - הלהקה האמריקאית שהופיעה בתיאטרון בטקלאן בפריז בזמן מתקפת הטרור של דעאש (שבה נרצחו 89 בני אדם) - מפאת הערות "אסלאמופוביות" של ג'סי יוז, סולן הלהקה. יוז הציע שהמוסלמים יעברו בדיקות מחמירות יותר באומרו "זה בסדר להיות קפדניים כאשר מדובר במוסלמים בזמן ובעידן הזה". מאוחר יותר הוסיף:

"הם יודעים שיש קבוצה שלמה של ילדים לבנים טפשים ועוורים. ילדי השמנת הלבנים האלו שגדלו בתכנית לימודים ליברלית מגן הילדים, והרעיפו עליהם רעיונות נאצלים שהם פשוט הבלים".

ברנדן אוניל כתב: "ליברלים מערביים עושים את העבודה המלוכלכת עבורם. הם משתיקים את האנשים שדעאש החליט שהם עוסקים בחילול הקודש. הם משלימים את פעולת הטרור של דעאש".

כמה שבועות לפני כן, בית ההוצאה לאור החשוב בצרפת, גאלימר, פיטר את העורך המפורסם שלו רישרד מייה בעקבות מאמר שבו כתב:

"שקיעת הספרות והשינויים העמוקים שהתחוללו בצרפת ובאירופה בעקבות הגירה מתמשכת ונרחבת מחוץ לאירופה, עם היסודות המאיימים של סלפיזם מיליטנטי והתקינות הפוליטית העומדת בלב הקפיטליזם העולמי, דהיינו הסיכון להרס אירופה וההומניזם התרבותי שלה, או ההומניזם הנוצרי, בשם ההומניזם בגרסתו "הרב-תרבותית".

קנת' בייקר פרסם לאחרונה ספר חדש, On the Burning of Books : How Flames Fail to Destroy the Written Word. זהו סיכום של מה שמכונה "שריפת ספרים", משריפת הספרים של החליף עומאר ועד היטלר, כולל הפתווה שהוצאה על סלמן רושדי. כאשר הנאצים העלו באש ספרים בברלין, הם הצהירו כי מאפר הרומנים האלו "יעלה עוף החול של רוח חדשה". שנאה דומה לזו שהביעו הנאצים מגיעה מאסלאמיסטים ובני בריתם המעלים על נס תקינות פוליטית. אין לנו שמץ של מושג עד כמה ויתרנו מהתרבות המערבית לטובת האסלאם.

סרטו של תיאו ואן גוך "כניעה" שבגינו נרצח, נעלם מפסטיבלי סרטים רבים. איורי המגזין "שארלי הבדו" של הנביא מוחמד מוחבאים מעיני הציבור: לאחר הטבח מעטים אמצעים התקשורת שפרסמו שוב קריקטורות אלו. הפוסטים שהעלה ראיף בדאווי בבלוג שלו, אשר עלו לו ב- 1000 מלקות ועשר שנות מאסר בכלא בסעודיה, נמחקו על ידי הרשויות הסעודיות, וכיום הם מופצים כמו סאמיזדאט, הספרות שנאסרה לפרסום בברית המועצות והופצה באופן בלתי חוקי.

לאחר הטבח בחברי המערכת של שארלי הבדו, מעטים הם אמצעי התקשורת שפרסמו שוב את הקריקטורות של מוחמד. בתמונה למעלה, סטפן שרבונייה, העורך והמוציא לאור של שארלי הבדו שנרצח ב-7 בינואר 2015, יחד עם רבים מעמיתיו, נראה בחזית בניין המשרדים לשעבר של המגזין, זמן קצר לאחר שהושלך עליו בקבוק תבעירה בנובמבר 2011.

מולי נוריס, מאיירת אמריקאית אשר בשנת 2010 ציירה את מוחמד והכריזה על "יום שבו כל אחד יכול לצייר את מוחמד", עדיין מסתתרת והיה עליה לשנות את שמה ואת חייה. מוזיאון המטרופוליטן לאומנות בניו יורק הוריד תמונות של מוחמד מתערוכה, ואילו הוצאת אוניבסיטת ייל (Yale Press) הוציאה תמונות של מוחמד מספר העוסק בקריקטורות. The Jewel of Medina ("היהלום של מדינה"), רומן על אשתו של מוחמד נגנז גם הוא.

בהולנד, אופרה על עיישה, אחת מנשותיו של מוחמד, בוטלה ברוטרדם לאחר שהיצירה הוחרמה על ידי שחקניה המוסלמים של הלהקה, לאחר שהתברר כי יהפכו למטרה עבור אסלאמיסטים. העיתון NRC Handelsblad יצא בכותרת ראשית בעמודו הראשון,"טהראן על המז" הנהר החוצה את העיר ההולנדית.

באנגליה, מוזיאון ויקטוריה ואלברט הוריד תמונה של מוחמד. "מוזיאונים וספריות בריטיים מחזיקים בעשרות תמונות, בעיקר מיניאטורות של כתבי יד בני כמה מאות שנים, אולם מסתירים אותם מעיני הציבור" מסביר ה- The Guardian. בגרמניה, האופרה הגרמנית ביטלה את האופרה אידומנאו של מוצרט בברלין, מפני שתיארה את ראשו הכרות של מוחמד.

המחזה "טמבורליין הגדול" (Tamburlaine the Great) של כריסטופר מרלו, הכולל התייחסות לכך ש"מוחמד אינו ראוי להערצה", שוכתב בתיאטרון הברביקאן בלונדון, ואילו הקרנבל בקלן ביטל מיצג שנושאו שארלי הבדו.

בעיר ההולנדית הויזן הוסרו שני ציורי עירום מתערוכה, לאחר שמוסלמים מתחו על כך ביקורת. עבודתה של האומנית האיראנית הולנדית, סורה הרה, הוצאה ממספר מוזיאונים הולנדיים, מפני שחלק הצילומים כללו תיאורים של מוחמד וחתנו עלי. אם מגמה זו תמשיך, יבוא יום והגלריה הלאומית בלונדון, האופיצי בפירנצה והלובר בפריז או הפראדו במדריד עשויים להחליט לצנזר את מיכאלאנג'לו, רפאל, בוש ובלתוס מפני שהם פוגעים ב"רגישותם" של מוסלמים.

המחזאי הבריטי, ריצ'רד בין, נאלץ לצנזר את העיבוד שעשה לקומדיה של אריסטופאנס, "ליזיסטרטה", שבה הנשים היווניות פותחות ב"שביתת מין" כדי לגרום לבעליהן להפסיק לצאת למלחמה (בתסריט של בין, בתולות מוסלמיות פותחות בשביתה כדי למנוע ממחבלים להתאבד). מספר כפרים ספרדיים הפסיקו לשרוף בובות בדמות מוחמד בטקס הזיכרון לציון כיבוש המדינה מחדש בימי הביניים.

בסרטון וידאו שצולם בשנת 2006 כאשר האיומים רצח נגד שארלי הבדו הפכו למדאיגים, עיתונאים ומאיירים התכנסו סביב שולחן כדי להחליט מה יהיה העמוד הראשי הבא של המגזין. הם מדברים על האסלאם. ז'אן קאבו, אחד המאיירים שנרצח מאוחר יותר על ידי אסלאמיסטים, מנסח זאת כך: "לאף אחד בברית המועצות לא הייתה זכות לעשות סאטירה על ברז'נייב".

לאחר מכן, קורבן נוסף, ז'ורז' וולינסקי, אומר: "קובה מלאה במאיירים, אולם הם לא עושים קריקטורות על קסטרו. לכן אנו בני מזל. כן, אנו בני מזל, צרפת היא גן עדן".

קאבו וולינסקי צדקו. דמוקרטיות הן, או לפחות אמורות להיות, שומרי הסף של אוצר הולך ונכחד: חופש הביטוי. זה ההבדל הגדול ביותר בין פריז להוואנה, בין לונדון וריאד, ברלין וטהראן, רומא וביירות. חופש הביטוי הוא מה שמעניק לנו את מטב התרבות המערבית.

הודות לקמפיין של האסלאמיסטים, והעובדה שכיום רק כמה "משוגעים" עדיין מנסים לממש את חופש הביטוי שלהם, האם מעתה פשוט נפחד? מאיירים, עיתונאים וסופרים "אסלאמופוביים" הם האירופים הראשונים מאז שנת 1945 אשר ירדו למחתרת כדי להגן על חייהם. בפעם הראשונה באירופה מאז הורה היטלר על שריפת ספרים בכיכר בבלפלאץ בברלין, סרטים, ציורים, שירים, רומנים, קריקטורות, מאמרים ומחזות נשרפים באופן ממשי או מטאפורי על המוקד.

כדי להסביר את מעורבותו בתנועת ההתנגדות לנאצים שהובילה בסופו של דבר למותו, נהג המתמטיקאי הצרפתי הצעיר ז'אן קאוויי לומר: "אנו נלחמים כדי לקרוא את 'Paris Soir' ולא את Völkischer Beobachter'". מסיבה זו, מתיחת ביקורת קטנונית על יופיין של קריקטורות, שירים או ציורים הינה לרועץ. במערב, שילמנו מחיר יקר על החופש לעשות זאת. לכן, על כולנו למחות כאשר שופט גרמני אוסר לדקלם שורות "פוגעניות" של שיר, כאשר הוצאה לאור צרפתית מפטרת עורך "אסלאמופובי", או כאשר פסטיבל מוזיקה אוסר השתתפותה של להקה המביעה דעות שאינן תקינות מבחינה פוליטית.

או האם זה כבר מאוחר מדי?

ג'וליו מאוטי, עורך תרבות בעיתון Il Foglio הוא עיתונאי וסופר איטלקי.

נושאים קשורים:  Threats to Free Speech
כתבות אחרונות מאת
קבל את החדשות האחרונות בדואר אלקטרוני: הרשם חינם לרשימת התפוצה של מכון גייטסטון.

he