כמעט לכל ערוץ תקשורת ישראלי יש עיתונאי שמשימתו היא לדווח על מה שקורה בצד הפלסטיני. עד לאחרונה, עיתונאים אלו היו נוסעים לרמאללה ולערים פלסטיניות אחרות בגדה המערבית כדי לראיין פלסטינים מן השורה, נציגים של הרשות הפלסטינית ופלגים פלסטינים שונים.
הדברים השתנו. כיום קשה לראות עיתונאי ישראלי בשטח, וקשה לא פחות למצוא גורם רשמי של הרשות הפלסטינית המוכן לדבר עם עיתונאי ישראלי. הנשיא מחמוד עבאס מזמין מדי פעם עיתונאים ישראלים לתדרוך - דהיינו עיתונאים שנבחרו בקפידה.
כמו כן, קומץ אנשי פת"ח ותיקים, כגון ג'יבריל רג'וב וכדורה פארס הדוברים עברית שוטפת, מעניקים ראיונות לתחנות רדיו וטלוויזיה ישראליות נבחרות. בדומה לעבאס, הם מתראיינים רק כאשר יש להם אינטרס להעביר מסר לציבור הישראלי.
אם לא כן, עיתונאים ישראלים לענייני פלסטינים אינם יכולים יותר להופיע כרצונם (או לא לחשוש לבטחונם) במסיבות עיתונאים או אירועי ציבור אחרים ברמאללה וברוב הערים הפלסטיניות. למעשה, הם כבר אינם מוזמנים לאירועים אלה.
איננו שומעים הרבה מהעיתונאים הישראלים המוחרמים. מדוע? אולי, כמו נשים מוכות, הם שומרים את הדבר בסוד מפני שהם יודעים שהם צריכים לחזור לשם, ומעדיפים שלא יהרגו אותם. כמו כן, כמו נשים מוכות, זהו מצב די מביך.
עונת החגים אמורה להיות זמן שיא לדיווחים מעודדים. זה כנראה מה שחשבו עיתונאים ישראלים שהגיעו לבית לחם בשנה שעברה כדי לדווח על ההכנות לחג המולד.
אולם במקום אווירת חג, הם נתקלו בשנאה. על העיתונאים איימו "פעילים נגד נורמליזציה" וכמה עיתונאים פלסטינים, אשר התריעו בפני אנשי כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית על נוכחותם של אורחים בלתי רצויים. הם הבינו שעדיף להם לעזוב מהר את המקום. אחד העיתונאים הישראלים היה עיתונאי של "הארץ", עיתון הידוע בסיקור אוהד של הפלסטינים.
דוגמה נוספת היא מה שקרה לעיתונאי מערוץ 2. בשנה שעברה, הוא וצוותו גורשו ממרכז רמאללה. הם היו שם כדי לסקר עצרת תמיכה בנשיא עבאס. על פי מקורות פלסטינים, על צוות הטלוויזיה הישראלי איימו "פעילים" השייכים לתנועה פלסטינית "נגד נורמליזציה".
אולם כעת עיתונאים פלסטינים הם שמובילים קמפיין נגד כתבים ישראלים. עיתונאים אלה סבורים כי מתפקידם ומחובתם להגן על מנהיגיהם ועמם מפני דיווח שלילי בתקשורת. לימדו אותם שעיתונאי המעז לבקר את הרשות הפלסטינית או החמאס הוא "בוגד". הם מצפים מעיתונאים ישראלים ומערביים לדווח דברים רעים רק על ישראל.
השנה, פרסמה אגודת העיתונאים הפלסטינית (PJS) הודעה שקראה לפלסטינים להחרים את אמצעי התקשורת הישראלים. היא אף הגדילה לעשות ואיימה להחרים כל גורם פלסטיני רשמי המדבר עם כתבים ישראלים או המקיים קשר כלשהו עם התקשורת הישראלית. אגודת העיתונאים הפלסטינית, אשר בחרה ניסוח העלול לסכן את חייהם של כתבים ישראלים, טענה כי עיתונאים ישראלים הם "חלק ממערכת כיבוש שיש להחרים ולא לקיים עמה קשרים כלשהם או להקל על עבודתם". אגודת העיתונאים הפלסטינית האשימה את העיתונאים הישראלים כי הם משמשים "פה" של הכיבוש ומצדיקים את פשעיו נגד העם הפלסטיני".
לכן, הודות להצהרות מעין אלה של אגודת העיתונאים הפלסטינית ושיטות הפחדה דומות, כתבים ישראלים אינם יכולים לבצע את עבודתם בגדה המערבית.
"כשאני רואה את עמיתי הפלסטינים בשטח, אני מסתתר. אני מפחד שהם יראו אותי ויסיתו אנשים נגדי", מגלה כתב ישראלי המסקר את ענייני הפלסטינים במשך קרוב לעשור.
"עצוב מאוד לראות שעמיתיך מעברו השני של המתרס מסיתים נגדך ועושים ככל יכולתם למנוע ממך לבצע את עבודתך. זה מזיק לפלסטינים עצמם מפני שהם לא יוכלו לפרסם יותר את דעותיהם בקרב הציבור הישראלי".
אין פלא, שגם לאחר שהעיתונאים הישראלים עזבו את האזור, הרשות הפלסטינית עדיין לא הסירה את החרם עליהם. עיתונאים פלסטינים אשר בעבר נפגשו עם עמיתים ישראלים בנורבגיה ובמקומות אחרים הותקפו בשל קידום "נורמליזציה עם ישראל". עבור עיתונאים פלסטינים, להיראות בפומבי עם עמית ישראלי זו בגידה.
למסע ההפחדה של הרשות הפלסטינית נגד עיתונאים ישראלים יש השלכות מעשיות. עיתונאים ישראלים המפחדים לצאת לשטח ולדבר עם פלסטינים נאלצים להסתמך על מדיה חברתית ואתרי תקשורת פלסטינים אחרים לשם מידע. אחרים אוספים מידע משיחות טלפון עם כמה פלסטינים שעדיין מוכנים לדבר עימם, וגם ראיונות אלה ניתנים בתנאי שהמרואיינים יישארו אנונימיים. הם גם ניסו תכסיסים יצירתיים אחרים: עיתונאים ישראלים הציגו עצמם כבעלי לאום מערבי או נציגים של ערוצי התקשורת הזרה כדי לגרום לפלסטינים לדבר עמם.
עברו חלפו הימים שבהם עיתונאים ישראלים ופלסטינים משתפים פעולה על בסיס יומי ולעתים יוצאים יחד לשטח. שיתוף פעולה זה הגיעו לשיאו בשנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 - לפני החתימה על הסכמי אוסלו בין ישראל לאש"ף. באותה תקופה שני הצדדים הפיקו תועלת משיתוף הפעולה. פלסטינים רבים מתייחסים לשנים אלו בתור "הימים היפים לפני השלום".
כמה אירוני שעם "תהליך השלום" שהחל בשנת 1993 נהרסו לחלוטין היחסים בין עיתונאים פלסטינים לישראלים, וכמה צפוי שההקצנה, שהנחילה הרשות הפלסטינית עצמה לאנשיה, המרעילה את מוחותיהם בשקרים ומסיתה צעירים ומבוגרים נגד ישראל, חדרה גם לשורות העיתונות.
אתמול, זה קרה לעיתונאים פלסטינים שסירבו לשמש כפה לשליטיהם ולעמיתים קיצונים. היום, זה קורה גם לעיתונאים ישראלים החוששים, כמו תמיד בעיתונות, "לאבד גישה". מחר, זה עשוי לקרות לעיתונאים מערביים המנסים לשפוך אור על העובדות כדי לעשות עבודתם נאמנה בשטח במזרח התיכון.
עיתונאים מערביים רבים מעלימים עין מפגיעה בחופש העיתונות תחת הרשות הפלסטינית והחמאס. ייתכן שהם חוששים כי לא יוכלו להיכנס יותר לרמאללה או לרצועת עזה. הם יודעים כי הם יהפכו שם לבלתי רצויים אם יכתבו כתבות המציגות באור שלילי את הפלסטינים. כמו כן, מדוע שלערוצי התקשורת המערביים יהיה אכפת? את הקמפיין נגד עיתונאים ישראלים התחילו הפלסטינים ולא הישראלים. מבחינתם, לא ראוי לדווח על העניין רק בשל כך.
חאלד אבו טועמה הוא עיתונאי עטור פרסים החי בירושלים.