בחודש שעבר, פרסם ה- Wall Street Journal ראיון עם הממונה על ביטחון הפנים בצרפת, פטריק קלבר. "העימות בלתי נמנע", אמר מר קלבר. מוערך, כי ישנם 15,000 סלפים בקרב שבעת מיליון המוסלמים בצרפת, "שאמונתם הרדיקלית-פונדמנטליסטית שולטת בפרויקטי מגורים מוסלמים עיקריים רבים בשולי ערים כגון פאריז, ניס או ליאון. מטיפיהם קוראים למלחמת אזרחים, ומשימתם של כל המוסלמים היא להכחיד את בני הבליעל ברחוב".
סלפים אלה קוראים תיגר בגלוי על אורח החיים הצרפתי ואינם שומרים בסוד את מוכנותם לשים קץ לסדר הקיים באירופה באמצעים אלימים, מתקפות טרור והפחדה פיזית. אולם באופן פרדוקסלי, אם איומי המוסלמים כלפי אירופה היו מוגבלים לסלפים, היה קל יותר להביסם.
למעשה קיים איום נוסף, מסוכן אף יותר, מפני שקשה יותר לפענחו. הוא כונה על ידי המגזין Valeurs Actuelles "הכיבוש השקט". זהו פרויקט ערמומי של "האסלאם המתון" לייצר כניעה. "שאיפתו ברורה: לשנות את פני החברה הצרפתית. לאט, אבל בטוח".
איום זה בא לידי ביטוי בדמות הראשית ברומן של מישל וולבק, כניעה: מוחמד בן עבאס, המוסלמי "המתון" שהופך לנשיא צרפת והופך את המדינה לאסלאמית. ומהיכן מתחיל הנשיא בן עבאס את האסלאמיזציה שלו? אוניברסיטת הסורבון. זה כבר קורה: קטאר תרמה לאחרונה תרומה נכבדה לאוניברסיטה מפורסמת זו כדי לממן השכלה של מהגרים.
בצרפת, הכיבוש השקט הינו בדמות איחוד הארגונים האסלאמיים של צרפת (UOIF), אשר דו"ח של מרכז שמעון ויזנטל האשים אותו ב"אנטישמיות, תמיכה ומימון של טרור וקריאה לג'יהאד..."
איחוד הארגונים האסלאמיים של צרפת לא רק מעודד אינטגרציה של מוסלמים בצרפת", קובע הדו"ח, "הוא למעשה משמש חממה לעמדות האסלאמיות הרדיקליות ביותר".
באיטליה היינו עדים לאחרונה לאסטרטגיה זו של "אסלאם מתון". הארגון האסלאמי הגדול והמשפיע ביותר,(l'Unione delle comunità ed organizzazione islamiche in Italia (Ucoii, מימן את חברת המועצה המוסלמית הראשונה במילאנו, סומאיה עבדל קאדר, מועמדת ברעלה של קואליציית המרכז-שמאל. בעלה של קאדר, עבדאללה קבאקביג'י, קרא בגלוי להשמדת מדינת ישראל: "זוהי שגיאה היסטורית, קנוניה", הוא כתב בפייסבוק. ומה הפתרון שלו? "Ctrl + Alt + Delete".
קאדר ניצחה במירוץ את המוסלמית המתונה האמיתית, הפעילה הסומאלית ללא רעלה, מריאן אסמאעיל. פגשתי את הגב' אסמאעיל בפורום פרו-ישראלי במילאנו. לאחר שהפסידה בבחירות, היא נפרדה מהמפלגה הדמורקטית של איטליה במכתב גלוי: "המפלגה הדמוקרטית בחרה לקיים דיאלוג עם אסלאם נבער. שוב, לא נשמע קולן של נפשות האסלאם המודרני, הפלורליסטי והמכיל".
קחו לדוגמה שני "כוכבים" של "אסלאם מתון" צרפתי זה. הראשון הוא טארק רמדאן, נכדו של חסן אל-בנא, מייסד האחים המוסלמים, ארגון שססמתו היא: "אללה הוא המטרה שלנו, הנביא הוא המנהיג שלנו, הקוראן הוא החוק שלנו, ג'יהאד הוא הדרך שלנו, למות בדרכו של אללה הוא תקוותנו הנשגבת".
רמדאן אינו מסתתר בא-רקה או יורה באזרחים צרפתיים. על ידי הגשת בקשה לאזרחות צרפתית, הוא רוצה להפוך לאחד מהם. משרדו שוכן בפרבר הפריזאי סן דני, הוא כתב 30 ספרים ויש לו שני מיליון חברים בפייסבוק. לרמדאן משרות אקדמיות בעולם כולו, הוא מנהל מרכז המחקר לחוק אסלאמי בדוחה (קטאר) ונשיא "רשת המוסלמים האירופית". הוא עורך קמפיין בפומבי לאסלאם יחד עם ראש הממשלה לשעבר של איטליה, מאסימו ד'אלמה. רמדאן הסביר לאחרונה את חזונו לאירופה ולצרפת: "האסלאם הוא דת צרפתית והשפה הצרפתית היא שפת האסלאם".
הפרויקט של רמדאן אינו הפיכת האסלאם לאירופאי כפי שרבים מייחלים, אלא האסלאמיזציה - המפחידה שאין מייחלים לה - של אירופה. הוא מתנגד להיטמעותם של המוסלמים בתרבות ובחברה הצרפתית. מספר ימים לפני הבחירות במילאנו, שהה רמדאן באיטליה כדי לתמוך במועמדותה של סומאיה עבדל קאדר.
ה"כוכב" הצרפתי השני הוא דליל בובקר, רקטור המסגד הגדול של פאריז. בשנת 1989, הצדיק בובקר את רדיפתו של סלמן רושדי על ידי האייתוללה חומיני. בשנת 2002, הוא הצדיק את רדיפתו של הסופר מישל וולבק. בשנת 2006 הוא תבע את שארלי הבדו, לאחר פרסום איורי מוחמד הדניים. בשנה שעברה, קרא בובקר להפיכתן של כנסיות למסגדים וביקש "להכפיל" את מספר המסגדים בצרפת.
בבריטניה, ארגונים מוסלמים מרכזיים עושים "צדק אסלאמי" באמצעות יותר מ-85 בתי דין שרעיים הקשורים למסגדים. גירושין, פוליגמיה, ניאוף והכאת נשים הם חלק מתורת המשפט של בתי דין אלה. בגרמניה, סגן הקנצלרית, זיגמר גבריאל, מתח ביקורת על סעודיה בשל מימון קיצוניות אסלאמית באירופה. זוהי אותה הממלכה אשר בשנה שעברה הציעה לבנות 200 מסגדים חדשים בגרמניה.
קטאר והשופר שלה, טלוויזיית אל-ג'זירה, פעילה מאוד גם במימון הרדיקליות האסלאמית של האחים המוסלמים בכל רחבי אירופה. משפחת המלוכה הקטארית, לדוגמה, תרמה בשנת 2015 11 מיליון ליש"ט לקולג' סנט אנתוני באוקספורד, שם מלמד טארק רמדאן. קטאר הודיעה גם על נכונותה להוציא 65 מיליון דולר בפרברים הצרפתים, ביתם של רובם הגדול של ששת מיליון המוסלמים בצרפת.
כיום קיימים באירופה מספר תרחישים אפשריים, כולל הגרוע מכול. ביניהם נכללת מלחמת אזרחים שרבים מתחילים לדבר עליה, לרבות פטריק קלבר, הממונה על ביטחון הפנים. המדינה האסלאמית מעונינת בכך: התרת דיכוי עיוור כדי שהאוכלוסיה המוסלמית תביע סולידריות עם המיעוט המהפכני. עם זאת, ישנה עדיין תוצאה אפשרית חמורה אף יותר: שדבר לא יקרה ואנו נמשיך במצב כמות שהוא.
המטרה חשובה יותר מהאמצעים. למדינה האסלאמית אותה מטרה כמו "האסלאם המתון" לכאורה: שליטה תחת חוקי השריעה. "מוסלמים מתונים" רבים לכאורה, גם אם אינם מבצעים מעשי אלימות בעצמם, תומכים בהם בשקט. הם תומכים בהם בכך שאינם יוצאים נגדם בגלוי. אם הם יוצאים בגלוי נגדם, הם בדרך כלל עושים זאת בקודים, הם אומרים כי הם "נגד טרור", או כי מה שמעניין אותם בנוגע למעשי אלימות על ידי מוסלמים הוא האפשרות של תגובה נגדם.
אנשי ג'יהאד אלימים, לעומת זאת, אינם האמצעי היחיד לשנות את פניה של אירופה, וייתכן כי הם גורמים לתוצאה ההפוכה: הם עשויים לגרום למדינות שהם תוקפים להתעורר. אמצעים עדינים ודיסקרטים יותר, כגון לחץ חברתי ותעמולה, מסוכנים יותר, וייתכן שאף יעילים יותר: קשה להבחין בהם, כפי שהמערב מקבל כפילות של מערכת משפט ומערכת חוק, מימון על ידי שריעה (לו הייתה מערכת "מימון נאצית", שבה כל העסקאות הפיננסיות הוקדשו לחיזוק הרייך השלישי, כיצד היא הייתה משפיעה על מלחמת העולם השנייה?) והתרבותם של מסגדים ואתרי אינטרנט אסלאמיים קיצוניים במערב. למרות שיש אמנם "מוסלמים מתונים" רבים אמיתיים, ישנם עדיין מוסלמים מתונים רבים שאינם אמיתיים.
למוסלמים השמרנים, עם זאת, כל מוסלמי שאינו מקבל כל מילה של אללה - את כל הקוראן - אינו מוסלמי אמיתי, והוא עשוי להיות מואשם ב"כפירה", שדינה מוות. על פי התיאולוג הסוני המוביל, יוסוף אל-קרדאווי, המתגורר בקטאר, אם הם [המוסלמים] היו נפטרים מעונש הכפירה, האסלאם לא היה קיים היום".
זו הסיבה מדוע הסופרת המנוחה אוריאנה פלצ'י אמרה ל- The New Yorker: "אינני מקבלת את הכזב של "אסלאם מתון" לכאורה. זו הסיבה מדוע "מוסלמים מתונים" אמיתיים מושתקים או נרצחים.
המשפט הבא עשוי לסכם את המנטליות האסלאמית הרווחת כיום: "אירופים יקרים, המשיכו לחשוב על שבוע עבודה מקוצר, פרישה מוקדמת לגמלאות, הפלה מרצון וניאוף אחר הצהריים. עם החוקים שלכם, אנו נכבוש אתכם. עם החוקים שלנו, אנו נמיר את דתכם".
ג'וליו מאוטי, עורך תרבות בעיתון Il Foglio הוא עיתונאי וסופר איטלקי.