נראה, כי הקהילה הבינלאומית שכחה שישנם פלסטינים מעבר לגדה המערבית ורצועת עזה. הפלסטינים "האחרים" האלה חיים במדינות ערב כגון סוריה, ירדן ולבנון, וניכר כי העוול החמור הנגרם להם אינו מעניין איש בקהילה הבינלאומית. רק פלסטינים החיים בגדה המערבית וברצועת עזה זוכים לתשומת לב בינלאומית. מדוע? מפני שהקהילה הבינלאומית משתמשת בדיוק באנשים אלה כנשק נגד ישראל.
קרוב ל- 3,500 פלסטינים נהרגו בסוריה מתחילת מלחמת האזרחים בשנת 2011. אולם מפני שפלסטינים אלה נהרגו על ידי ערבים, ולא על ידי ישראלים, עובדה זו אינה בגדר חדשות באמצעי התקשורת המרכזיים. נתון זה פורסם בשבוע שעבר על ידי ארגון Action Group For Palestinians of Syria (AGPS) השוכן בלונדון, שנוסד בשנת 2012 במטרה לתעד את סבלם של הפלסטינים במדינה זו ולהכין רשימות של קורבנות, אסירים ונעדרים כדי להגישן למסדי נתונים של ארגונים לזכויות אדם.
אולם הארגונים של "זכויות אדם" מקדישים תשומת לב מועטה לממצאים מעין אלה. אין להם זמן להקדיש לנושא, הם פשוט עסוקים מדי בישראל.
באמצעות מיקוד תשומת הלב רק בפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה, ארגונים אלה של "זכויות אדם" מחפשים ללא הרף דרכים להטיל על ישראל את האחריות לעוולות, תוך התעלמות מפשעים שמבצעים ערבים נגד אחיהם הפלסטינים. האובססיה לישראל, הנוסקת לעתים לשיאים מגוחכים, מסבה נזק רב לקורבנות הפלסטינים של פשעי ערבים.
אם נתבונן בנתונים, לדברי AGPS, 85 פלסטינים נהרגו בסוריה בשנה הראשונה של מלחמת האזרחים בשנת 2011. בשנה לאחר מכן מספרם עלה ל- 776. בשנת 2013 היה מספר הקורבנות הפלסטינים הגבוה ביותר: 1,015. בשנת 2014, מספר הפלסטינים שנהרגו בסוריה עמד על 724. בשנה לאחר מכן, נהרגו 502 פלסטינים. ומתחילת שנה זו (עד יולי), כ- 200 פלסטינים נהרגו בסוריה.
כיצד נהרגו פלסטינים אלה? הקבוצה אומרת כי הם נהרגו כתוצאה מהפגזות ישירות, התנגשויות בין חמושים, עינויים בבתי כלא, הפצצות או כתוצאה מהטלת מצור על מחנות הפליטים שלהם בסוריה.
עם זאת, נראה כי מצוקתם של אנשיהם בסוריה אינה עומדת בראש סדר העדיפויות של הרשות הפלסטינית ברמאללה. בראש מעייניהם ניצבת המטרה להאשים את ישראל בכל מה שהרשות הפלסטינית עצמה גרמה. לדידם של נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, וגורמים בכירים בגדה המערבית, הפלסטינים בסוריה פשוט אינם נחשבים. למעשה, בצעד בלתי נתפס, מנהיגות הרשות הפלסטינית מעונינת כיום לשפר את יחסיה עם משטר אסד בסוריה - אותו משטר שהורג, אוסר ומענה המוני פלסטינים מדי יום.
בצעד אשר עורר זעם בקרב פלסטינים רבים בסוריה, הרשות הפלסטינית חנכה לאחרונה שגרירות פלסטינית חדשה בדמשק. "הם [המנהיגים הפלסטינים] מכרו את הפלסטינים בסוריה והתפייסו עם המשטר הסורי", ציין פלסטיני מסוריה.
פלסטיני אחר העיר: "כעת אנחנו יודעים מדוע מספר משלחות אש"ף ביקרו לאחרונה בסוריה. הם רצו לחדש את הקשרים עם המשטר ולא להבטיח את ביטחונם של מחנות הפליטים שלנו או לבקש את שחרורם של הפלסטינים המוחזקים בבתי כלא [סוריים]".
אחרים האשימו את מנהיגות הרשות הפלסטינית ב"הקרבת דמם של פלסטינים". הם ציינו כי באישור פתיחתה של השגרירות החדשה, המשטר הסורי העניק פרס לרשות הפלסטינית על כך שהפנתה עורף למצוקתם של הפלסטינים בסוריה. הפלסטינים התלוננו, כי דיפלומטים של הרשות הפלסטינית ונציגיה בדמשק שאליהם נהגו לפנות לעזרה בעבר התעלמו מפניותיהם.
ערוצי התקשורת הבינלאומיים מדווחים השכם והערב על "משבר המים" בערים ובכפרים הפלסטינים, במיוחד בגדה המערבית. זהו סיפור החוזר על עצמו כמעט מדי קיץ, כאשר מספר עיתונאים זרים מחפשים סיפור המציג את ישראל באור שלילי. ואין דבר יותר נוח מאשר להטיל על ישראל את האחריות ל"משבר מים" בגדה המערבית.
אולם כמה עיתונאים מערביים טרחו להתעניין בפלסטינים הצמאים למים במחנה הפליטים ירמוכ בסוריה? האם מישהו בקהילה הבינלאומית יודע כי מחנה זה מנותק מאספקת מים כבר יותר מ- 720 יום? או שהמחנה מנותק מאספקת חשמל בשלוש השנים האחרונות?
ירמוכ, הנמצא שמונה קילומטרים ממרכז דמשק, הוא מחנה הפליטים הפלסטיני הגדול בסוריה, כלומר היה המחנה הגדול ביותר. ביוני 2002, חיו בירמוכ 112,000 פלסטינים. עד סוף 2014 הצטמצם היקף האוכלוסיה במחנה לפחות מ- 20,000. מקורות רפואיים אומרים כי רבים מתושבי המחנה סובלים ממחלות שונות.
 פלסטינים בורחים ממחנה הפליטים ירמוכ, ליד דמשק, לאחר קרבות קשים בספטמבר 2015. (מקור התמונה: צילום מסך מתוך סרטון וידאו של RT) |
נתונים אלה מעוררי דאגה, אולם הם אינם מדאיגים את מנהיגות הרשות הפלסטינית או אמצעי התקשורת המרכזיים וארגוני "זכויות אדם" במערב. לא נשמעים גם צלילי אזעקה בנוגע ליותר מ- 12,000 הפלסטינים הנמקים בבתי כלא סורים, מבלי שיותר להם להיפגש עם עורך דין או בני משפחה. ביניהם נכללים 765 ילדים ו- 543 נשים. לדברי מקורות פלסטינים, כ- 503 אסירים פלסטינים נהרגו בעינויים בשנים האחרונות.
מקורות, אומרים, כי חלק מהאסירות הפלסטיניות נאנסו על ידי החוקרים או השומרים שלהן. הודא, נערה בת 19 מירמוכ, אמרה שהרתה לאחר שנפלה קורבן שוב ושוב לאונס קבוצתי כאשר הוחזקה בבית כלא סורי במשך 15 יום. "לפעמים הם אנסו אותי יותר מ- 10 פעמים ביותר", משחזרת הודא, ומוסיפה כי כתוצאה מכך היא סבלה מדימום חמור ואיבדה את הכרתה. היא גם סיפרה באריכות כיצד הוחזקה בתא במשך שלושה שבועות עם גופותיהם של אסירים אחרים אשר עונו למוות.
סיפורים מעין אלה מגיעים לעתים נדירות לדפי העיתונים המובילים במערב. סיפורים אלה גם אינם נדונים בועידות שעורכים ארגונים בינלאומיים שונים לזכויות אדם, או אפילו האומות המאוחדות. האסירים הפלסטינים היחידים שהעולם מדבר עליהם הם אלו המוחזקים על ידי ישראל. מנהיגות הרשות הפלסטינית לעולם אינה מחמיצה הזדמנות לקרוא לשחרורם של פלסטינים המוחזקים על ידי ישראל, רובם חשודים או מורשעים בטרור. אולם כאשר מדובר באלפים המעונים על ידי סוריה, מנהיגי הרשות הפלסטינית ברמאללה אינם מוציאים מילה מפיהם. כדאי, ליתר דיוק, להזכיר כי הפלגים הפלסטינים פת"ח וחמאס יצרו לעתים קשר עם הרשויות בסוריה בנוגע לאסירים - אולם מסתבר כי שתי הקבוצות מעוניינות רק לשחרר חלק מחבריהן.
מדיווחים מסוריה עולה, כי שלושה מחנות פליטים פלסטינים עדיין נתונים תחת מצור הדוק של הצבא הסורי וקבוצות פלסטיניות עושות דבריו. ירמוכ, לדוגמה, נמצא תחת מצור יותר מ- 970 יום, ואילו מחנה הפליטים אל-סבינה נמצא תחת מצור במשך יותר מ- 820 יום. מחנה חנדראת נמצא גם הוא במצור במשך יותר מ- 1000 יום. רוב תושבי מחנות אלה נאלצו לברוח מבתיהם. בירמוכ, מתו 186 פלסטינים מרעב או מהיעדר טיפול רפואי. יותר מ- 70% ממחנה דרעא נהרס עד היסוד בשל הפצצות חוזרות ונשנות של הצבא הסורי ומיליציות אחרות.
לו הפלסטינים בסוריה היו חיים בגדה המערבית או ברצועת עזה מצבם היה טוב יותר. הקהילה והעיתונות הבינלאומית היו, ללא ספק, מתעניינות בהם. בזמן שעיתונאים מערביים מקדישים שפע של זמן לסיקור פלסטינים המעוכבים במחסומים הישראלים, ומתעלמים מהפצצות צבא סוריה על אזורי מגורים במחנות פליטים בסוריה, לא נותר אלא לתמוה.
חאלד אבו-טועמה הוא עיתונאי עטור פרסים החי בירושלים.