נשים נעלמו, פשוטו כמשמעו, מבתי קפה וברים בפרוורים בצרפת הנשלטים על ידי רוב מוסלמי, על פי כתבה שצולמה במצלמה נסתרת ושודרה לאחרונה בערוץ הטלוויזיה France 2. בתחקיר נראו נדיה רמאדנה ועזיזה סאיה, שתי פעילות בארגון למען זכויות נשים La Brigade des Mères ("בריגדת האימהות"), נכנסות לבית קפה בפרוור הפריזאי סבראן ומתקבלות בהפתעה ובעוינות מצד הלקוחות שהיו כולם גברים. אחד מהם אמר להן: "עדיף שתחכו בחוץ. יש שם גברים... בבית הקפה הזה יושבים רק גברים".
לקוח אחר סיפר להן: "בבית הקפה הזה אין ערבוב. אנחנו בסבראן, לא בפריז. כאן יש מנטליות אחרת. זה כמו בבית".
בפרוור בעיר ליון, עיתונאית ערוץ הטלוויזיה France 2, קרולין סינז , שוחחה עם צעירה שאמרה לה כי היא פשוט מפחדת לצאת לרחוב, לובשת בגדים רפויים ואינה מתאפרת, כדי שגברים מוסלמים בשכונה לא יציקו לה.
לדברי סינז, נראה כי נשים "נמחקו" מבתי הקפה והרחובות. סינז גם מסבירה כי נשים באזורים אלו נהגו עד כה למחות נגד הסטטוס קוו, אך הפסיקו.
"הן מפחדות. הן כבר השמיעו את קולן בערים רבות, הושמצו והותקפו... "אז עכשיו, כדי להימנע מאיומים ומהפעלת לחצים נגדן, הן מצנזרות את עצמן ושותקות".
אקסל למר, השרה הצרפתייה לעניינים דיגיטליים, הראשונה מבין חברי הממשלה שהגיבו לכתבה, אמרה כי נראה שהתחקיר מציג מקרה "בלתי נסבל" ו"בלתי חוקי" של "אפליה נגד נשים". אולם, היא מיהרה להוסיף כי אין זה עניין של דת, וכי אין להאשים את הקהילות המוסלמיות בצרפת.
תגובתה של למר בנושא הדת חושפת, שוב, את ההתעלמות המכוונת שמפגינים אנשים כה רבים בממסד הפוליטי באירופה ואת סירובם לעסוק בסוגיית האסלאמיזציה. סבראן הוא חלק ממחוז סיין-סן דני, אזור המאוכלס ביותר מ- 600,000 מוסלמים, מתוך 1.4 מיליון בני אדם. כבר בשנת 2011 הראה דו"ח של ז'יל קפל, חוקר מוערך בתחום מדעי המדינה ומומחה לאסלאם, שכותרתו "Banlieue de la République" (הפרוור של הרפובליקה"), ובו נכתב כי סיין-סן דני, כמו פרוורים אחרים, הופכים לחברות אסלאמיות מקבילות, המנותקות יותר ויותר מיתר החברה הצרפתית. לא ניתן להפריד בין היעלמותן של הנשים מרחובות סבראן לבין האסלאמיזציה המתחוללת בחברות אלו.
הגורם המניע אסלאמיזציה זו והתחזקותה הוא סכומי עתק שמשקיעה קטאר - במיוחד במסגדים - בצרפת בחמש השנים האחרונות. השקעות אלו מסתכמות כיום בכ-22 מיליארד דולר. השקעות במסגדים הן כנראה הדרך שבה קטאר מעודדת את התפשטות הווהאביזם/סלפיזם - זרם אסלאמי קיצוני במיוחד - ברחבי העולם.
החוק השרעי האסלאמי ברור מאוד בנוגע למעמד האישה באסלאם. כדאי שהפוליטיקאים הצרפתים יפתחו את הקוראן לפני שיכריזו כי לאירועים האחרונים "אין קשר לאסלאם". הקוראן קובע כי על האישה לציית לבעלה בכל עניין [הקוראן 4:34] [1] וכי מקומה בבית, שם עליה להישאר, אלא אם עליה לצאת מחוץ לבית לצורך סידורים לגיטימיים [הקוראן 33:33].[2] במדינות שבהן חל החוק השרעי, כמו סעודיה, אישה אינה יכולה לצאת מהבית ללא רשות בעלה.
לנוכח מעמדן הנחות של הנשים לפי השריעה, יהיה זה אך טבעי שפרוורים צרפתיים אלו, שהפכו אסלאמיים ובהם מכובדת השריעה, דומים כעת לסעודיה. השפעותיה המצטברות של האסלאמיזציה, הנתמכת על ידי כספים והשפעה קטאריים, עשויות להפתיע את אליטות הפוליטיקה והתרבות המסרבות בעקשנות להכיר בעובדות ולהתמודד עם המציאות.
פוליטיקאי צרפתי נוסף, אריק וורת, שכיהן בעבר כשר העבודה, אמר כי הכתבה "פוגעת בלב הרפובליקה. לב הרפובליקה הוא שוויון בין גברים לנשים". אולם האם הצהרה נלהבת זו של "חירות, שוויון, אחווה" אינה מגיעה מאוחר מדי? היכן היו כל הפוליטיקאים הללו? לפני שנה אמרה פסקל בויסטארד, השרה הצרפתייה לזכויות נשים, בריאיון:
"ישנם אזורים במדינה שלנו שבהם נשים אינן מקובלות, אינן זוכות לכבוד, ועובדה זו מעיבה על חיי היומיום שלהן. ונראה שכולם חושבים שמצב זה נורמלי פחות או יותר... בשכונות רבות, נשים מוגבלות לאזורים מסוימים (אולם הכניסה, היציאה מבית הספר...), והן למעשה מודרות ממקומות אחרים, כגון אולמות ספורט או בידור. האם זה נורמלי שבמקומות מסוימים לא תמצאו נשים בבתי קפה? זוהי צורה מעוותת של מוסר, שכופות לעתים קרובות קבוצות מיעוטים על הרוב, המובילה לעובדה שבמרחב הציבורי, השייך לכאורה לנשים ולגברים כאחד, מתקיימת הדרת נשים".
הנחיתות, ההשפלה וההפחדה של נשים בפרוורים התרחשו במשך עשרות שנים, מתחת לאפם של הפוליטיקאים הטוענים שאכפת להם מזכויות האישה ו"לב הרפובליקה", ועם זאת בוחרים להתעלם מהתופעה. בשנת 2002, תיארה הסופרת המנוחה סמירה בלילי בספרה "Dans l'enfer des tournantes" ("מהגיהנום ובחזרה"), את חייה כבת עשרה בשלהי שנות השמונים בפרוורים כגיהנום מוחלט, כפי שמרמז שם הספר. בריאיון למגזין Time בשנת 2002 היא אמרה: "מרגע שנערה יוצאת לרחוב, בחורים חושבים שיש להם זכות להעביר עליה ביקורת ולהתייחס אלינו אחרת. במקרים קיצוניים, זה מוביל לאלימות או תוקפנות". בלילי עברה אונס קבוצתי על ידי בני נוער מוסלמים שהכירו אותה ותקפו אותה מפני ש"כל נערה שמעשנת, מתאפרת או לובשת בגדים מושכים היא זונה". באותה תקופה דיווח המגזין Time:
"המשטרה ממאנת לסייר באזורים אלה בשל פחד מאלימות. התוצאה: הסדר הציבורי בפרוורים רבים התפורר וכנופיות נערים מרגישות שהן יכולות לתקוף נשים ולצאת ללא פגע..."
זה היה לפני חמש עשרה שנים.
באותו מאמר, ראיין המגזין Time גם את פדלה אמארה, ראש ארגון Ni Putes ni Soumise ("לא זונות ולא כנועות") הנלחם למען זכותן של נשים לחיות חיים מודרניים נורמליים. אמארה אמרה כי מאז שנת 1992 נשים בפרוורים בצרפת נאלצו להתמודד עם השפעתו הגוברת של האסלאם הקיצוני:
"בעשר השנים האחרונות חלה הידרדרות חמורה במצבן של הנשים בפרוורים... אנו רואים עלייה בשיעור העלבת נשים צעירות הלובשות ג'ינס, עלייה בנישואין של כפייה או שידוך, יותר נשים צעירות נאלצות לנשור מבית הספר וקיימת שכיחות גבוהה יותר של פוליגמיה".
חמש עשרה שנים מאוחר יותר שרים צרפתיים מופתעים ומתרעמים כי הנשים בפרוורים אלה נכנעו לבסוף למסע ההפחדות הבלתי פוסק נגדן ונעלמות מהרחובות.
ג'ודית ברגמן היא סופרת, בעלת טור, עורכת דין ופרשנית פוליטית.
[1] הקוראן 4:34: "הגברים מופקדים על הנשים בתוקף כל אשר רומם בו אלוהים את אלה על אלה, ובתוקף הממון שיוציאו. הטובות הן האדוקות השומרות על הנסתר כדרך שישמור אלוהים, אשר לנשים אשר תחששו פן תמרודנה, הטיפו להן מוסר ופרשו מהן במשכב, והכו אותן. ואם תישמענה לכם, אל תבקשו דרך לצאת כנגדן".
[2] הקוראן 33:33: "והסתופפנה בבתיכן, ואל תצגנה עצמכן לראווה כדרך שהציגו בימי הג'אהילייה הראשונה. קיימנה את התפילה ותנה זכאת, והישמענה לאלוהים ולשליחו. כל אשר רוצה אלוהים הוא להעביר מעליכם את הטומאה, אתם בני הבית, ולטהר אתכם אחת ולתמיד".
*הציטוטים לקוחים מתוך: "הקוראן תרגום מערבית" בתרגום אורי רובין, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2005.