רותה ונגייטה, ילידת ליטא, סיימה את לימודיה בשנת 1978 במכון לתיאטרון של מוסקבה. יש לה ניסיון רב כעיתונאית, מוציאה לאור, מפיקת טלויזיה ותיאטרון, מארגנת פסטיבלים, יועצת פוליטית ליחסי ציבור ועד לאחרונה הפיקה אירועים גדולים. בשנת 1993 היא זכתה בפרס "אשת השנה".
"התעניינותי בשואת ליטא נבעה ממעורבותי בפרויקט חינוכי לילדים בליטא ששמו "להיות יהודי". רבים מהמשתתפים באירועים אלו החלו להתעניין יותר ויותר במורשת, התרבות והדת היהודית.
"הופתעתי לגלות כי כמעט אף אחד מהמשתתפים לא ביקר בפונאר, ליד וילנה, שבה נרצחו כ- 80,000 יהודים על ידי הגרמנים הנאצים והליטאים.[1] הם כמעט לא ידעו דבר על השואה. יתרה מזאת, רבים מהם נאלצו להתמודד עם מתקפות אנטישמיות מצד חברים או קרובי משפחה לאחר ששיתפו בחוויותיהם מהפרויקט."
 רותה ונגייטה |
"הפרויקט גרם לי להבין עד כמה חזקה האנטישמיות בחברה הליטאית, גם כיום כאשר כמעט לא נותרו בה יהודים. גילוי כואב אחר היה כי חלק מקרובי משפחתי נטלו חלק בשואה. אמנם הם לא היו מעורבים באופן פעיל באלימות, אולם הם היו קרוב לוודאי מעורבים בהכנת רשימות וייתכן שגם בבידוד היהודים לפני הירצחם.
"כאשר התחלתי במחקרי על השואה החלטתי להתבסס אך ורק על מקורות ליטאים. רציתי להיות בטוחה שלא יוכלו להאשים אותי כי אני "מושפעת" מפרסומים של עדים "לא אובייקטיביים" או כותבים מחו"ל. להפתעתי, גיליתי כי ההיסטוריונים הליטאים הציגו את האמת על מי שביצע את השואה במדינתנו. קראתי את ספריהם, השתתפתי בהרצאותיהם ודיברתי אתם. ביליתי שישה חודשים בארכיון המיוחד של ליטא וקראתי עדויות של הנרצחים עצמם ושל מי שהיו עדים לפשעים. כולם היו ליטאים.
"על פי מקורות יהודים, יותר מ- 20,000 ליטאים היו מעורבים ברצח העם בשואה. בליטא, אף אחד לא מדבר על מספרים. העמדה הרשמית הייתה ועודנה כי היהודים נרצחו על ידי חבורת "מפלצות".
"הממצאים העיקריים שלי היו כי לא כל הרוצחים היו מפלצות. בשנת 1941 הצטרפו הליטאים לגדודי הגנה כדי לשרת את מדינתם. פשעי השואה התאפשרו בגלל שיתוף פעולה של מנהיגי ליטא והמנהל האזרחי עם הנאצים. התשתית המנהלתית של המדינה שלנו עמדה לשירות הנאצים.
"לאחר מכן יצרתי קשר עם ד"ר אפרים זורוף ממרכז שמעון ויזנטל. החלטנו לנסוע יחד ברחבי ליטא. ביקרנו ביותר מ-35 עיירות שבהן חיו קהילות יהודיות. במהלך הטיול גילינו כי עדי ראייה לרצח המוני עדיין פוחדים לדבר. גילינו גם עובדה כואבת נוספת: זיכרון הקורבנות נמחק למעשה מעיני הציבור, וקבריהם מוזנחים לעתים קרובות.
"גילוי חשוב אחר עבורי היה העובדה כי לאחר שנים כה רבות, למרות טינות ישנות, אנשים יכולים לדבר ולהסכים על דברים רבים אם הם באמת רוצים לדעת את האמת. אפרים ואני החלטנו לפרסם את ממצאינו בספר. שם הספר בליטאית הוא Mūsiškiai; Kelionė Su Priešu, כלומר "האנשים שלנו, מסע עם אויב". הספר יצא לאור בינואר 2016 ואזל בתוך יומיים. המוציא לאור הדפיס 6000 עותקים במהדורה השנייה, אשר צפויה לאזול כנראה תוך זמן קצר.
"החלטנו כי המהדורה הליטאית תצא לאור תחת שמי כמחברת היחידה, מפני שכבר כתבתי מספר ספרים שאנשים אהבו. ציפיתי שחלק מהקהל שלי, לכל הפחות, יקרא גם את הספר הזה. בתרגום לאנגלית, שכבר מוכן לצאת לאור, אפרים מוזכר כמחבר הראשון. הספר צפוי לצאת לאור גם בתרגום לפולנית ולעברית.
"לליטאים קשה מאוד להתמודד עם עברה של מדינתם. לו שמו של אפרים היה מופיע על כריכת המהדורה הליטאית, קוראים ליטאים רבים לא היו פותחים אפילו את הספר. הוא נחשב לאויב בליטא, מפני שהוא מאשים את הליטאים בפשאי השואה שאיננו רוצים לדעת עליהם. עם זאת, נוכחותו של אפרים מורגשת היטב בכל הספר. בכך שווידאתי שהליטאים יפתחו את הספר, מצאתי דרך שאנשים יפגשו את אפרים, ישימו לב אליו ויבינו דברים רבים ממה שהוא אומר במשך שנים. לא הייתה דרך אחרת לגרום לאזרחי מדינתי להקשיב לו.
"העיתונות הליטאית תומכת, אולם קהילת ההיסטוריונים אינה משמיעה את קולה. התגובה היחידה מטעם הרשויות הייתה הצהרה שפרסמה הוועדה לביטחון המדינה שאמרה כי הספר משרת את מכונת התעמולה של פוטין וייתכן שנעשה בהשראת הנשיא הרוסי".
ונגייטה מסכמת, "כיום החברה הליטאית מרותקת מהספר. נראה כי לכל אחד יש דעה מוצקה בנושא. נראה כי אנשים מבוגרים ראו בספר פוגעני. זה כנראה מפני שהוא מונע מהם ומהוריהם להיות מזוהים כקורבנות המלחמה.
"ליטאים צעירים הרבה פחות פגיעים. הם אינם חשים צורך לראות עצמם כקורבנות, ולכן הם מוכנים יותר להתמודד עם האמת. אנשים מתחילים לחשוב ש"חייבת" להיות להם דעה על הספר. משמעות הדבר היא שרבים מהם יקראו אותו וידברו על סוגיות שהועלו בין דפיו. זוהי התחלה של תהליך ריפוי. אני גאה בכך שהייתי מספיק חזקה כדי לעשות את הצעד הראשון ולעמוד בפני כל תגובת נגד. בעקבות זאת, היסטוריונים ליטאים רבים וסטודנטים להיסטוריה יפחדו הרבה פחות. אין ספק שהאמת תצא בסופו של דבר לאור, והחברה שלנו צריכה לקבל אותה ולחיות איתה".
[1]בין יולי 1941 לאוגוסט 1944 רצחו הגרמנים הנאצים והליטאים עד 100,000 בני אדם, בעיקר יהודים, ליד תחנת הרכבת פונאר. פונאר, המכונה כיום פאנריי, היא פרבר של וילנה.